בבית הסופר אמנון שמוש

רות יצחקי

אמנון שמוש אלצהיימר

לראשונה אני מעלה באתר שלי משהו שלא אני כתבתי. הראיון התפרסם בגיליון של כתב העת "עמדא"- כתב על של עמותה ישראלית למען חולי דמנציה".

לדעתי, זה מסמך אנושי מעורר השראה שמן הראוי שיזכה לחשיפה רחבה

 

בעקבות סקירת ספרו של אמנון שמוש "בקר טוב אלץ היימר" בעלון העמותה הקודם, הזמין אותי המחבר לבוא לביתו בקיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון כדי לראיין אותו.

כשאני כולי נרגשת קבענו תאריך, ומיד התחלתי לתכנן מה אשאל אותו בראיון. בראשי דמיינתי ישיבה מול הסופר ליד שולחן כתיבה ובינינו "פינג פונג" של שאלות ותשובות… אך, בפרק הזמן שבין שני האירועים התפרסמה במוסף שבת של ידיעות אחרונות כתבה של אמנון שמוש "בעקבות הזמן האבוד"– פרקי יומן אחרונים על מחלת אשתו וההתמודדות שלו עם המצב. התחלתי לחשוש. האם יתחדש משהו בנושא כשאדבר עמו?!

כשהגיע המועד, לשמחתי, ביום אביבי נאה, שמתי פעמיי צפונה…השקט והצבע הירוק של מדשאות הקיבוץ והאילנות הרבים, הפריחה הנהדרת והריחנית והגינות המטופחות הרגיעו אותי ונראו בעיניי כפתיח מבטיח לפגישה "טובה".

אכן, הייתה זו פגישה טובה, מרגשת ונעימה. מהר מאד נוצרה בינינו קירבה, מעין חברות (גם בעלי הצטרף לנסיעה ולמפגש). לא היה זה ראיון ענייני "יבש", אלא שיח של הזדהות והבנה בנושא ההתמודדות עם מחלת אלצהיימר (טיפלתי פרק זמן ארוך באמי ז"ל שהייתה חולה באלצהיימר) וגם גלישה לעניינים נוספים. מר שמוש, בקיבוץ- אמנון בפי כל, הרגיע אותי שלא אדאג מכפילות בגלל הכתבה בעיתון. "בכתבה הובאו פרקי יומן שהם המשך לספר ולכתבות הקודמות. אך בחיי היומיום יש אפיזודות חדשות מדי פעם, שעיקר חשיבותן הוא הבנה וזרימה עם האירועים" אמר.

ביקשתי לדעת מה הביא את אמנון לכתיבת הספר "בקר טוב אלץ היימר". האם היה זה יצר הכתיבה שלו? האם בתור סופר, שכתב ספרים ומאמרים רבים זה עשרות שנים הוא מבקש עתה לבטא עצמו גם בתחום זה?

התשובה של אמנון הפתיעה אותי. " בכלל לא חשבתי על כתיבת ספר בנושא אלצהיימר או ההתמודדות. התחלתי לכתוב רק אחרי שבע שנות המחלה הראשונות. אז החלה הידרדרות בהתנהגותה של חנה מה שהקשה עלי מאד. היא הייתה בתקופה של התנגדות לכל דבר. "אנטי" כל דבר שהוצע לה, אף על פי שאחרי רגעים מספר קיבלה והסכימה למוצע. למשל, סירבה בתוקף לאכול מה שהוגש לה, ואחר כמה דקות "בלעה" הכל. היא הייתה מקנטרת, מתקיפה ודחתה את המטפלת. לי אישית הדבר היה קשה במיוחד כי בגלל מצבי הבריאותי (מעל לגיל 80 ולקוי בראייה – עיוורון מוחלט) הייתי זקוק לעזרת המטפלת המצוינת שלנו ,ג'ויס, כמעט בכל: בהלבשתה של חנה, בהאכלה ברחצה…

"התחלתי לכתוב כדי להקל על עצמי. מיעטתי לצאת מן הבית כי הרגשתי שחנה מרגישה בטוחה ונינוחה יותר כשאני אתה. התנתקתי מהרבה פעילויות שהייתי רגיל לקחת בהם חלק. ואת החסר מילאתי קצת בכתיבה (בעזרת המזכירה שלי, יעל). כתבתי במשך 4 שנים את העובר על חנה אשתי ועליי כיומן לעצמי. אולי גם למשפחתי הקרובה. מעין תיעוד המצב. זו לא הייתה כתיבה יומיומית, אלא לפרקים, לעתים בעקבות אירוע מסוים במשפחה, בקיבוץ, או במהלך המחלה.

חברים ראו את קשיי וריחמו עלי: "אתה קובר את עצמך" אמרו לי. "אין שום תועלת בהמשך החיים שלך בבית עם אשתך החולה. עליך להכניס אותה למוסד סיעודי טוב כאן בסביבה. זה יקל עליך ועליה".

"מדבריהם הבנתי שהם אינם מבינים מהי המחלה, אינם מבינים מה טוב לחולה. החלטתי לפרסם לטובת הכלל את שאני חווה ואת כל מה שאני יודע ומבין אודות המחלה, שהאנשים ידעו שהחיים טובים גם עם המחלה; לחולה, ולבן הזוג המטפל בו באהבה". כך "נולד" הספר!

כל הנכתב בספר הוא תולדה של הידע שצבר אמנון תוך כדי טיפול ברעייתו החולה, חנה, במשך השנים. חלק מהידע הגיע לעתים מאוחר מדי רק לאחר תעייה וניסוי מחדש ואמנון חש צורך לספר לאחרים המתמודדים בבעיות דומות כיצד הוא מצא פתרונות, אולי גם הם יוכלו להיעזר בניסיונו ובמסקנותיו ויחסכו רגעים/שעות של התמודדות קשה.

"בשלב מסוים של המחלה" הוא מספר," חנה התחילה לגלות אי שקט בזמן הארוחה. היא הייתה לוקחת את צנצנת הסוכר ושופכת אותה על מאכלים, מעבירה את המלחייה או את הכוסות ממקום למקום תוך ערבוב המשקאות השונים… לסובבים נגרמה אי נוחות והשולחן והסביבה כמובן התלכלכו. רק אחרי פרק זמן מסוים של ניסיונות הרגעה שלא צלחו הגעתי להבנה שחנה פשוט זקוקה לתעסוקה בידיה, באצבעותיה, וכך מצאתי את "התרופה" שהרגיעה את חנה: משחקים שהמישוש הם החלק העיקרי בהם. ההצלחה הגדולה ביותר היא עם בובת "מיקי מאוס" גדולה שחנה ממששת, ממלמלת אליה ומחבקת בחום."

האצבעות, המישוש הן שפת הדיבור של חנה כיום.(למרות שיד ימין של חנה כמעט ואינה מתפקדת עתה). אמנון וחנה, זוג אוהבים , מנהלים שיח אצבעות ביניהם, תוך מלמולים, חיוכים והחלפת משפטי אהבה קצרים. " את זוכרת?" הוא שואל אותה והיא עונה "אמנון שלי".

לא רק חוש המישוש חשוב לחנה. אמנון רוצה שכולם יידעו שחוש הטעם לא נפגם אצל חולה אלצהיימר. " אתה יכול לחתוך חתיכות תפוחי אדמה וחתיכות אבטיח – והחולה לא יבחין ביניהם. אך אם תכניס לפיו חתיכת אבטיח עסיסי- כמה יתענג עליו! בהתנהגותה חנה מראה שהיא רוצה עוד. אתם צריכים לראות כמה היא אוהבת מילקי…" המסקנה- תכיר את העדפותיו של החולה שלך ותעניק לו טעם לחיים- תרתי משמע.

גם שירים מן העבר מענגים אותה היום מאד. בקטעי היומן שפרסם ב"ידיעות אחרונות" מתאר אמנון "אני שר שירי ילדים מוכרים מפסיק לפני מילת המפתח, או המלה המסיימת, וכמעט תמיד חנה משלימה את המלה הבאה ..ובכל פעם היא נהנית יותר ויותר כשהמלה החסרה נמצאה לה".

אמנון שמוש חוזר מדי פעם על דיבורים של חנה המעידים על חוש ההומור שלה שלא נעלם. "ליטפתי את שערה ברכות. היא חייכה ואמרה "אל תתחנף. זה לא יעזור לך" . האין זה הומור? " והוסיף: " לא פלא, שההומור נקרא "חוש" כשאר החושים- גם הוא אינו נעלם ."

ובכן, יש הרבה דברים שמענגים את חנה וכנראה גם חולי אלצהיימר נוספים. לא נכון לחשוב ולומר "מה הטעם בחיים שלהם". יש בהם טעם ואפשר לתת להם אותו. הם חשים ומרגישים!

חנה הביעה תרעומת כאשר במפגש ידידים הנוכחים התעלמו ממנה . אמנון הסביר לה שהיא לא ענתה להם, ולכן הפסיקו לפנות אליה. היא הצליחה לבטא את עצמה: " אני לא יכולה".

לענות לשואלים אינה יכולה, אך היא מרגישה, קולטת את הסביבה. יש לדעת זאת ביחס לכל חולה אלצהיימר. לא להתעלם ממנו! דברו אליו כי הוא מרגיש אתכם.

מעל לכל מדגיש אמנון את יחסי האהבה השוררים ביניהם ומאפשרים לו להיות עם חנה ביחד למרות מחלתה. ה"יחד" והידיעה שאהבתם נשארה בעינה ואף התעצמה. הוא מרגיש שהוא לא רק נותן ומעניק, אלא גם מקבל. "יחד אני מזכיר לה ולי את הדברים הטובים שהיו ויש לנו. והזיכרונות טובים גם לי" . האהבה והביטחון שהוא משרה עליה בליטוף, דיבור מרגיע ועצם נוכחותו הם לפי תיאורו כמו היחס בין הים והחוף. תנועה מתמדת ודינמית של פעילות הדדית. "יש פה זרימה והזרמה. אני נהנה מהנתינה וגם מהקבלה. זו אהבה מיוחדת, צרופה, יותר מאהבת אם".

"לא קל לי, אך לא הייתי מוותר על שנים אלו למרות הקשיים. כמו שאינני מוותר על אריכות חיים למרות שאחרי גיל 80 המחלות קשות ומקשות, כך אינני רוצה לוותר על החיים הטובים שיש לי עם חנה למרות המחלה. אלו הם החיים – צריך לשלם על הטוב. אין ספק שאני משקיע הרבה, אך יש לי תגמול. אני מרגיש מתוגמל"

אמנון מודע לכך שאשתו והוא ברי מזל במצבם. הזוגיות הנהדרת שלהם במשך למעלה משישים וחמש שנה, החיים בסביבה תומכת בקיבוץ, שניים מילדיהם, המשפחה הקרובה, אף הם בקיבוץ. לא כל המשפחות המתמודדות עם הטיפול בחולה אלצהיימר זוכות לכך. לכן, אין הוא שופט משפחות אחרות על דרכי הטיפול שלהן בחולה. הוא רק פורש את תמונת התמודדותו עם אלץ היימר ומציע וממליץ על הדרכים לחיים טובים עם המחלה כשהדבר מתאפשר.

בארבעת השבועות שקדמו למפגשנו חלה נפילה במצבה של חנה . היא הייתה חצי שעה ללא הכרה ואף על פי כן לא נעתר לבקשת רופא הקיבוץ להעבירה לבי"ח. "לקחתי את האחריות למצבה על עצמי. למרות היכולות הרפואיות שלהם, אני יודע מה היא צריכה, איך לתת לה רוך, חום וביטחון. אני נותן אהבה ופועל מתוך אהבה. שום אחות בבי"ח, גם זו הפועלת מתוך חמלה רבה – אינה תחליף לטיפול שאני מעניק לה בבית". ואמנם חלה השתפרות קלה במצבה. כבר ממלמלת קמעא.

"אבל עתה, בתקופת האפאטיה שלה אני מרגיש שלא רק אהבה מצדי מצויה כאן אלא גם חמלה. כבר היו תקופות של ירידה שהיא התאוששה מהן, התנהגויות קשות שהתרככו והתעדנו, אמירת משפטים לאחר תקופות של היאלמות, ממש בנייה מחדש של תאים במוח שהתנוונו. אני מקווה שגם הפעם תצא מזה."

כשאנו כבר על סף היציאה מביתו עצר אותנו אמנון בחיוך: "באתם ביום טוב. יום שמח עבורי ". הוא הצביע לעבר שולחן בפינת החדר ואמר: "הבוקר קיבלתי לביתי את החבילה הזאת, ספרי החדש "לירי" יצא לאור, בואו קבלו ממני עותק במתנה". שלף עט , הרהר מעט, כתב לנו דברי ברכה וחתם את שמו.

לצערנו, תוך החלפת אימיילים בינינו על הכתבה, הודיעה לנו מזכירתו, יעל, כי חנה אשתו של אמנון נפטרה בלילה, בדיוק שבוע לאחר פגישתנו.

יהא זכרה ברוך, והדברים שנאמרו ונכתבו כאן יהיו לזכרה ולעילוי נשמתה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: