סיפור על אהבה בחושך

אלצהיימר

על ספרו של אמנון שמוש "בוקר טוב, אלץ היימר"

לכל דבר בחיים יש מחיר. ולדברים היקרים ללבנו לפעמים יש מחיר יקר במיוחד. ל"מחצית השלישית של החיים" , כפי שהסופר אמנון שמוש קורא לחציית גיל גבורות, עלול להיות מחיר של "הימחקות הדרגתית" המוכרת תחת שם "דמנציה ".

זה מה שקרה לאשתו חנה. לפני 13 שנה היא אובחנה עם מחלת אלצהיימר ובני הזוג קיבלו החלטה להמשיך בחייהם המשותפים. בשלב מסוים, אמנון שמוש התחיל לתאר את ההתמודדות שלו עם המחלה של אשתו ביומן, שקטעים ממנו פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן הוא פורסם כולו, תחת כותרת "בוקר טוב, אלצ היימר".

משמעותה של הכותרת היא מטפורה שמשמשת מפתח ליומן- ובה שמוש מתאר את המחלה כדמות של איש רע והרסני ששמו הפרטי אלצ ושם משפחתו היימר. זוגיותו של הסופר עם אשתו נהפכה , אם כך, לקשר משולש, כאשר אדון אלצ היימר כל הזמן נוכח ברקע ומרוקן את מוחה של אשתו מהזיכרונות, מהידע ומחוויות המשותפות. מדובר בחוויה מייסרת במיוחד. ידוע שהאדם שהדמנציה קשה עליו ביותר הוא בן/בת זוג של החולה, כמי שרגיל שנים רבות להכיר את בת זוגתו כאישה משכילה ורהוטה ( בזמן כתיבת היומן, שמוש וזוגתו ציינו 62 שנה של חייהם המשותפים !!!). בנוסף, מדובר באישה משכילה ורהוטה במיוחד, כפי שבעלה מעיד עליה. למשל, במשך עשורים רבים היא הייתה רגילה לעיין בקביעות במגזין אינטלקטואלי אנין טעם "ניו יורקר" – וכעת, בהדרגה, היא מאבדת בו עניין. למשעה, איבוד העניין הולך ומתרחב לאטו לכל הדברים האחרים- ואין דרך חזרה.

ואיך בעלה מתמודד עם זה? בגבורה רבה ובתעצומות נפש נדירות לאיש שבעצמו עבר את גיל גבורות כמעט לפני עשור ומתקרב ל- 90, כשהוא הולך ומתעוור. אמנון שמוש מתאר את ההיאחזות העיקשת שלו בסממנים הבסיסיים ביותר של חייהם האינטימיים- במגע, בחיבוק, בנשיקה, במאכלים הטעימים. לאורך כל הספר וכל התיאורים הקשים הוא חוזר ואומר שמדובר בשנים קשות, וכואבות- אבל טובות. במשך תקופת חייהם הארוכה מאד, אמנון וחנה שמוש צברו חשבון חיסכון נאה ביותר- לא רק מבחינה כספית, אלא בעיקר מבחינה אהבה, חוויות משותפות ואינטימיות זוגית. ולכן כעת, כהגיע זמן למשוך מהחשבון הזה ולרוקן אותו- יש הרבה מאד מה למשוך. והחיסכון הזה שומר על הקשר גם בעידנים הקשים ביותר. חנה ממשיכה להיות בבית, בעלה ממשיך לטפל בה ולהשיב לה ללא הרף על שאלות שהיא שואלת אותו שוב ושוב, הילדי מגיעים לבקר, למרות העובדה שהיא אינה מזהה אותם וגם העוזרת מטפלת בה במסירות- למרות היחס מצדה של המטופלת עלול להגיע להשפלות של ממש !

הספר נכתב, בין היתר, במטרה לתת לקוראים תחושת הזדהות ועידוד ולסייע להם בהתמודדות עם מצבים דומים. אך כאן בדיוק ארשה לעצמי הערת הסתייגות. אמנון וחנה שמוש הם מקרה מיוחד, מבחינת רמת ההתפתחות האישית של שני בני הזוג והמשאבים הרבים העומדים לרשותם, חומריים כרוחניים. אדם אחר במצב דומה, בן זוג או צאצא של חולה דמנציה, עלול למצוא את עצמו, יחד עם הידרדרות המחלה, במצב שהופך למעמסה מנטלית בלתי נסבלת. קוצר רוח עלול לצאת על בן הזוג הסובל מהדמנציה ולהוסיף מצוקה על מצוקתו. חשוב שכל מי שמטפל בבן משפחה חולה דמנציה יידע את הגבולות של עצמו ויהיה מוכן לאפשרות שבה הטיפול בבית לא יהיה יותר בגדר אפשרי וחלופה מוסדית תהיה חלופה ראויה, למרות הכאב הכרוך בכך. פעמים רבות, הבחירה בחיים היא בין רע לרע יותר.

אז מהי המסקנה מהספר? האם יצאתי מהקריאה פסימי או אופטימי יותר? מצד אחד, ברור שהספר מתאר חוויה כואבת ובעיקר בלתי הפיכה. הדמנציה לא תיעלם. "הפי אנד" לא צפוי. אמנון שמוש בוחר לעצור את כתיבת היומן כשהוא צופה את ההידרדרות הקריטית וכנראה סופית של חנה. על כל פנים, חלקו של היומן המיועד לקורא מבחוץ, נעצר כאן. במובן מסוים, חנה שמוש עברה את התהליך שעל כולנו לעבור, בצורה מעט יותר קשה או מעט רכה יותר. כולנו, או כל מי שיתמזל מזלו, עתידים להזדקן, תוך אובדן הדרגתי של יכולות פיזיות ומנטאליות. כאמור, זהו המחיר של "המחצית השלישית של החיים". מר אלצ היימר הולך ומרושש את חנה בכל זיכרונותיה, שאיפותיה ותשוקותיה. והוא לא עוצר עד שהוא מרוקן את כל האוצר. מאידך, הוא לא מצליח לזרוע ייאוש. בשנה שעברה חנה שמוש נפטרה בביתה. מר אלצ היימר לא הצליח להפריד אותה מבעלה, אתו היא חיה 62 שנה , בשנה האחרונה מבלי לדעת זאת. החושך שירד על מאור עיניו של אמנון שמוש ועל מאוש תבונתה של רעייתו אינו מסוג המחשכים שניתן להאיר ע"י פלורסנט. אך עם זאת, מאור האהבה ההדדית שלהם, אינטימיות של עשורים ארוכים, היצירה שבה אמנון פורק את הכאב והופך אותו לשירות לאחרים לעצמו, אהבת בני המשפחה לדורותיהם- הם אלו שמביאים לסיפור הזה המון אהבה ותקווה. תקווה שיכולה לחמם את הלב ולחזק גם בחושך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רות יצחקי  On מרץ 17, 2017 at 11:30 am

    כדאי מאד להגיע לתאטרון "בית מזי"א" בירושלים לראות את ההצגה המרגשת המבוססת על הספר "בקר טוב אלץ היימר".

  • רות יצחקי  On מרץ 17, 2017 at 11:33 am

    מסר חשוב של אמנון שמוש הוא ש מילת המפתח לטיפול המסור והממושך היא קודם כל: אהבה!

  • zeeviksh  On מרץ 17, 2017 at 11:39 am

    תודה רותי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: