העצבני הנצחי

ניסן שור

 

ניסן שור, "הישראלי הנצחי" , הוצאת כתר 2017, 279 עמ'

אני מודה שאני קורא את עיתון "הארץ" בעיקר בגלל כתבות במוסף סופשבוע וגם מוסף ספרים. אני מונע את עצמי מהקריאה בטורי הדעות, ולא מחשש "להיחשף" ואפילו לא בגלל "עצבים". פשוט לרוב, מדובר בדעות צפויות מראש עד מאד, שבהם ישראל שוב תהיה רעה גזענית ואשמה תמידית ויהיה בוז אוטומטי לכל דעה אחרת.

על רקע זה, יש שני בעלי טורים, שדעתם לא תמיד ברורה לי מראש- סייד קשוע וניסן שור. קשוע – על תקן ערבי ישראלי גולה שמביא את הזווית האחרת ושור- בתור חילוני-שמאלני- תל אביבי שמצליח לשמר תוך כדי גם הסתכלות אירונית ומעט מרוחקת על השמאלנות החילונית התל אביבית עצמה. בטורים שלו יש לרוב ערך מוסף כלשהו לטרוניות "הארציות" השגרתיות. גם מוצא עדתי (סובייטי) משותף של שנינו היה לסוג של נקודת חיבור ולכן הסתקרנתי כששור הוציא את הרומן הראשון שלו, ה"ישראלי הנצחי".

בדיעבד, רק לפי כמות הסופרלטיבית על הכריכה האחורית הייתי צריך להבין שכנראה מדובר בספר גרוע. "שיאים של גרוטסקה פראית", "וירטואוזיות", "לונה פרק ספרותי חד פעמי" …כל אלו לא בישרו טובות. מדובר בתיאור חייו של ישראלי, בן להורים יוצאי ברית המועצות, אשר מנסה לנתק את עצמו מחווייתם וגם מחוויית הישראליות ולא מצליח. הגיבור עסוק במריבות תמידיות- עם הוריו, עם החברה הישראלית ועם חבריו, שמצאו את מקומם בחו"ל, אך לא באמת השתלבו שם. הוא לא מתחבר, לא מצליח, לא טוב לו- וכך זה נשאר. אריאל הורוביץ כתב במוסף "מוצ"ש" שספר משאיר רושם של אוסף טורים- אך בעיניי הוא נקרא יותר כמו אסופה מודפסת של תכניות "זהבי עצבני", עם ניחוח של ריחוק וניכור צפונבוני- תל אביבי. זה מתחיל מהתמונה הסטירית של הוריו, שבאו לארץ וממשיכים להתגעגע לעולם הסובייטי ולבוז לכל מה שקיים כאן, ממשיך בחבריו ה"מסודרים" , מהמשפחות של "מלח הארץ" שכולם עוזבים ובונים את חייהם בחו"ל- אחד בתור איש העסקים המצליח בקנה מידה בינלאומי, השני בתור אמן עם אמירות "חתרניות" המשווקות היטב והשלישי- בתור מדען שמגלה תרופה שתמנע הזדקנות, תוך כדי הנאה מחיי ההוללות הסוערים של ברלין. הגיבור מסתרך מאחור, כותב תסריטים לסדרות ישראליות, לעולם לא באמת מצליח בזה ולבסוף הוא מפוטר. בכל פעם שהוא מגיע לחו"ל, תוקפים אותו תסמינים לא ברורים והוא נאלץ לשוב למקום, שבו הוא לא באמת מחובר לשום דבר. ניתן היה אולי לפטור את הספר כ"מיותר", אך לדעתי ההתבוננות עליו בהקשר בכל זאת מסמנת משהו , בעולמו וסביבתו של המחבר. משהו שכדאי לשים לב אליו.

הגיבור נמצא כל הזמן בסביבה המוכרת לו ומשתדל לא לצאת ממנה. על אף ששור עצמו התעקש בראיון ( ב"הארץ" ) על כך שמדובר בדמות שהיא "פיקשן לגמרי", אני מודה שקשה לקנות את זה, במיוחד כשהוא עצמו מתאר את חייו היום כבחירה מודעת לחיות בתל אביב, במקום בורגני, מטופח ומסודר, ולא ב"סלאמס של חיפה, שבו ראיתי בתור ילד גופות מעוכות של נרקומנים". האמת היא שהשילוב – של המחבר ושל הגיבור- בין הרצונות לגנות את האליטה לרצון להזדחל אליה בכל מחיר, יש בו משהו ספק אירוני ספק מגוחך. מגוחך כי גם בעולם הפוסט מודרני אי אפשר להיות בשוליים ובמרכז בו זמנית. הוריו של גיבור אומרים לו ש"בארץ הוא לעולם לא יצליח בלי פרוטקציה" ( אמירה שמוכרת לי היטב מבית הוריי ומובנת לגמרי לאור הניסיון הסובייטי) – אך המחבר, באותו ראיון, נראה כי ממשיך להחזיק בדעה זו. וכשהמראיינת מעירה לו על כך שהוא בעל טור בעיתון אליטיסטי שגם פרסם ספרים וצילם סדרות, הוא מציג את עצמו כמקרה חד פעמי של הצלחה אישית, אך באופן כללי, עדיין "בישראל מצליח מי שנולד במשפחה הנכונה ומחובר אליה". כשאני מביט בחברה הישראלית שסביבי, איני מצליח לזהות מישהו שהגיע לתפקידיו או למעמדו בגלל היותו "בן של", מלבד שני הרבנים הראשיים. ניר ברעם הוא סופר גדול ומוכשר ולא נראה לי שעובדת היותו של בן פוליטיקאי לשעבר עזרה לו להצליח עם ספריו בארץ ( וגם בחו"ל ). אבל כנראה שקיים הצורך להמשיך ולדבר על הפרוטקציה. כי אם לא נדבר עליה, נצטרך לתהות על כל מיני קטגוריות אחרות, למשל על הפער בין הדימוי העצמי לכישרון בפועל.

סיום הספר הוא סמלי. הגיבור חוזר לביתו בישראל, נכנס לדירה וסוגר את הדלת. אין כאן ניסיון של תיקון , של מרד- או לחילופין של השלמה עם המציאות. בעיניי, המחווה הזו אומרת משהו על הרוח הנושבת ב"חוגי הארץ" במדינת תל אביב. מחאה , סאטירה או ניתוח ביקורתי נתפסים ככלים שזמנם חלף. חלקים בשמאל מיואשים. אינם מאמינים בשינוי או בתיקון כאופציות אפשריות. לכן הם בוחרים בנסיגה אל הבועה, ממנה הם מעירים הערות ציניות לסדר יום- פעם על הסביבה ופעם על עצמם. הם נטשו את המיינסטרים הישראלי ואינם מנסים להשפיע עליו בשום דרך, גם לא לנסות למשוך אותו לכיוון שלהם. היה להם מספיק.

חבל שזה כך. הספר הזה יכול היה להיות הרבה דברים. הוא היה יכול לספר תיאור סטירי לגל הראשון והשני של העלייה הרוסית לישראל- ואחד הדברים שבהם ניתן היה לעשות שימוש מבריק וששור נמנע ממנו, הוא ההנגדה בין הקיטורים הבלתי פוסקים של דור ראשון ליוצאי רוסיה בארץ על חוסר התרבות הישראלית, לבין ההגנה הנמלצת שלהם על ישראל בכל פעם כשמישהו "מבחוץ" בא בהערות ביקורתיות כלשהן. ניתן היה להראות מתוך מעט יותר חמלה את עולמם של "היורדים" ואת דבקותם אחד בשני. וניתן היה גם לכתוב את הסיפור הטראגי של האדם המרגיש תלישות כללית מהעולם ומהחוויה. שוב- קל יותר לומר, כפי שאמר יאיר גרבוז, "לא ציירתי את גרניקה כי נולדתי בגבעתיימקה", מאשר להודות שאתה לא פיקאסו. אבל גם מי שלא פיקאסו או טולסטוי, צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי לייצר אמנות או ספרות עם אמירה משמעותית על מה שקורה סביבה. לספר כזה מאת ניסן שור נצטרך ,בינתיים, לחכות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: