סיפור מותו ותחייתו של יונתן לנגר

על הסרט "יונתן אגסי הציל את חיי", תומר וברק היימן, 2018

תוצאת תמונה עבור יונתן אגסי הציל את חיי

התלבטתי ארוכות האם לכתוב על הסרט "יונתן אגסי הציל את חיי".

משהו בי אפילו לא רוצה שאנשים יידעו שצפיתי בו.

אבל משהו אחר בו ממשיך להטריד ולהציק, כמעט שבוע אחרי הצפייה. נראה שמשהו שהטריד את הדמות עבר לבמאי – ומשם לקהל. אז אנסה לגעת במשהו הזה. אין לראות בדברים שבהמשך ביקורת קולנועית, אלא צרור של רשמים מאד אישיים. שעם זאת, ייתכן שיש לציבור עניין בהם.

אגיד מהתחלה- הסרט קשה מאד לצפייה, גם למי שחושב שהוא מורגל בתכנים קשים. גם לי, שעוסק בטיפול בעשור האחרון ושמכיר היטב את הקהילה הגאה, כולל הצדדים הפחות פוטוגניים שלה- ברגעים מסוימים היה צורך להוריד את העיניים מהמסך. ולכן, גם לחובבים מושבעים של יצירת האחים היימן ( ואני בהחלט אחד מהם ) – תחשבו פעמיים ושלוש, לפני שאתם מאתגרים את הליברליות ואת סף ההכלה של עצמכם ברמה כל כך גבוהה. הוזהרתם, ומעכשיו האחריות היא עליכם.

דווקא לאור הנ"ל ומתוך הנחה שחלק מקוראי הביקורת לא ייראו את הסרט – ספוילר. יונתן אגסי הוא שם במה של יונתן לנגר- שהיה במשך שנים אחדות לכוכב העולמי הבלתי מעורער של הפורנו הגאה ומושא הפנטזיות של רבבות גברים ברחבי העולם. הסרט עוקב אחרי חייו הסוערים, הזוהר והכאב שמאחורי זה, ההתרסקות הקשה- והחזרה לארץ.

אולי אתחיל דווקא מחיבור לסרט אחר מבית היוצר של האחים היימן, שכתבתי עליו בעבר בהתרגשות גדולה- "מי יאהב אותי עכשיו". הסרט מתאר מפגש בין סער מעוז, גיי נשא HIV, למשפחתו הדתית מקיבוץ טירת צבי, לאחר שנים רבות של נתק. אין בסרט שום דבר נועז או מזעזע ברמה ויזואלית. זהו סיפור אנושי נוגע ללב.

ואחרי שצפיתי בסרט הנוכחי- חזרתי לרגע בלבי לסרט הקודם. נניח לרגע שהמצלמה של תומר היימן הייתה מלווה את סער מעוז בתקופת יציאה מהארון שלו. אנחנו הצופים שותקים בנימוס, אבל כולנו יודעים איך נדבקים ב-hiv. מה היה אם היינו נכנסים לתקופה בחייו של סער שהייתה מלווה בכאב על גילוי נטייתו המינית, כאב על דחיית המשפחה, כאב על הקונפליקט הדתי – ואיבוד הדעת והרס עצמי שבאו כתוצאה מכך ? כמה היינו מסוגלים להכיל את זה? האם האמפתיה שלנו לסער הייתה נפגעת?

אני מהרהר בקול רם, בין היתר כי אני קולט כמה קל יהיה לצופה בסרט "יונתן אגסי הציל את חיי" להפיק ממנו מסרים הומופוביים, על חיי ההוללות והפריצות של הקהילה הגאה. כמה קל יהיה לסובב את הכול לכיוון מוסרני – טהרני שמדבר בכאב מעושה על תהומות של הפקרות שקיימים בחלקים מסוימים של קהילה זו . וכמה כולנו נוטים לעקוף את הצדדים האלו בשתיקה מנומסת.

אבל הצד הזה קיים. בקהילה הגאה וגם בי באופן אישי. לכן צפיתי בסרט מתחילתו ועד סופו. הצד הזה לא סתם קיים, אלא מוקצן בסרט עד קצה גבול היכולת. בשלב מסוים מתברר, באופן צפוי למדי, שמלבד החיים ככוכב פורנו, אגסי עוסק במקביל גם בליווי. הדיבור הגלוי על זה מביך גם אותו, לפחות מול אחותו. וגם כשהוא מראה לאימא שלו את החלקים מסרטי הפורנו בהם הוא השתתף, הוא עוצר אותם לפני שהם מגיעים "לדבר עצמו". כי קשה, באמת קשה, לראות את כל החלקים האלה. גם ליונתן אגסי עצמו.

אגב, יונתן אגסי. סוד שמו של הסרט נחשף די בהתחלה, כשהוא מספר על כך ששם משפחתו המקורי הוא לנגר, והשם אגסי הוא מעין "שם במה". אבל זהו בעצם "האני האחר" של יונתן אגסי, הדמות האחרת שלו, שלדבריו "הצילה את חייו" בכל פעם שהיה זקוק לה.

וממה היה צריך להציל את חייו ?

מסתבר שמהרבה דברים. מההשפלות בבית הספר, כלפי הילד העדין והנשי. מהניתוק המוחלט מדמות האב- שמופיע בסרט בדרמטיות, שנים רבות אחרי שעקבותיו נעלמו בברלין. שנים רבות אגסי הצטלם ושלח ד"שים מצולמים לאביו בחו"ל, בלי לקבל תשובה לעולם- והאבא היה עבורו, "האור הדולק של המצלמה".

אז איך מתגברים על הניתוק והניכור ? איך מגנים על הילד הקטן והעדין ?

למשל, מנסים להעלים אותו. מקימים סביבו מעטפת של גבר גדול ומזוקן, מנופח משרירים, סטירואידים וסמים ,מקועקע מכף רגל ועד ראש ומנוקב פירסינגים. הופכים את הגבר הזה לנחשק האולטימטיבי, שדמותו מופצת במאות אתרים ואלפי דיסקים. הופכים אותו לפנטזיית הדגל שמספקת את כל הצרכים והגחמות. וכרגע האבא, שהפך לאור האדום במצלמה, רוצה אותו כל הזמן וצריך אותו כל הזמן. וגם הרבה אנשים מציאותיים, מתחילים לרצות את דמותו של יונתן אגסי, וגם מוכנים לשלם לו בהתאם. וזה מאד מעורר ומגניב, בתקופה מסוימת.

כמובן, שתמיד קיים גם יונתן אגסי אחר. הוא הילד הטוב שאוהב את האוכל הביתי שאימא מכינה לו במטבח של הדירה בחולון. ששולח את הכסף שהוא מרוויח מלשמש פנטזיה אליה- כי היא בקושי גומרת את החודש. שמנסה להסביר לאחותו, בצורה לא משכנעת, שליווי אינו זנות. ובעיקר- שנשאר עדיין ילד עדין, שנשבר ובוכה מעלבון, שנזכר איך רצה להתלבש כמו ילדה קטנה עם שיער יפה ועדיין כואב את האבא שלא היה שם ואת הילדות שנגזלה בגיל צעיר.

מטבע הדברים, עם הפרסום והתהילה באים גם שוברי תשלום. בשלב מסוים, בעלים הסטודיו שאתו אגסי עובד, מתחיל לדרוש ממנו לעשות דברים שמסכנים את בריאותו ומרסקים אותו מנטלית. ובשלב מסוים, כשהוא לא מסוגל לספק את הסחורה- הוא נשלח הביתה. לאימא בחולון. ועדיין, לקוחות רבים בעולם מחכים להגשים את הפנטזיה שלהם עם יונתן אגסי. אבל משם ואילך, הוא מתחיל יותר ויותר לפגוש את יונתן אגסי הישן. הפצעים של ילדות עדיין ישנם. האבא הנטש עדיין חסר. וזה ממש לא מקרי שאגסי נוחת בברלין- עיר מגוריו של אביו, עם משפחתו החדשה. והסיפור המשפחתי ממשיך ונפרש למלוא האורך ובמלוא הכאב. עד לנקודת השבר וחזרה לחולון. נראה שאפשר לעצור את הספוילר כאן.

הדברים נכתבים בחודש אלול ואווירת התשובה מרחפת באוויר שלי, כיהודי. אני נזכר במה ששמעתי פעם מהמורה הגדול למחשבת ישראל, פרופ' אבי רביצקי, על ההבדל בין תפיסת התשובה האשכנזית לזו הספרדית. אצל האשכנזים, תשובה כללה פעמים רבות טכניקות סגפנות קיצוניות למדי, כמו המון צומות, גלגולי שלג וגם הלקאה עצמית מסוגים שונים. לעומת זאת, דרך התשובה הספרדית הייתה קלה יותר- ובו זמנית גם תובענית יותר. היא לא דרשה הלקאת הגוף הפיזי, אלא שינוי רוחני. נכון, שהאדם החוטא היה צריך למות בחטאו- אבל התשובה הופכת אותו לאדם חדש. הוא, בשונה מהקודם, ראוי להיכתב לחיים טובים בשנה החדשה. כנראה שאלו הם שני הדרכים- להכאיב לעצמנו עד אינסוף- או למות ולהיוולד מחדש מבחינה רוחנית, כבני אדם חדשים. וזה מה שיונתן אגסי עושה- לקראת הסוף, הוא משיל , בכאב גדול, את יונתן אגסי הישן, ומתחיל להיוולד מחדש. בגלל זה הסרט עם יונתן אגסי הוא כל כך חשוב. כי הוא מציג לנו, בצורה מאד מוקצנת ובוטה, את החלקים שקיימים בכל הומוסקסואל ויתרה מזאת- בכל גבר ( גם בי ). ולמרות שמבחינת התפאורה החיצונית, סיפור חיי האישי שונה מאד מהסיפור של יונתן אגסי, הכאב הפנימי הוא מאד דומה. כאב, ששנים ארוכות של חיי לא ידעתי להתמודד אתו. כאב, שהתמודדות שגויה אתו גבתה ממני מחירים כבדים. ומאידך- בתקופה ההיא לא היו לי כלים אחרים להתמודדות. ולכן, כשהחלטתי, לאט ובהדרגה, להתחיל ולגעת בכאב שלי- היה בי חלק מסוים שמת. והתאבלתי עליו, כמו שמתאבלים על פנטזיה וכמו שיונתן אגסי התאבל על האני האחר שלו, שכבר לא יהיה שם כדי להגן עליו. ליונתן לפחות הייתה אימא שעמדה לצדו במשך כל הדרך- אחרת, הכול היה יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע . מה יכול להיות יותר גרוע, כשאין תמיכה מההורים בתקופה קריטית?- תשאלו את סער מעוז.

אני מדמיין את עצמי יושב מול הדמות של יונתן אגסי. מה אני רוצה לומר לו ? קודם כל, הייתי רוצה להגיד לו תודה על הכנות העצומה שלו והנכונות להיפתח כל כך ולחשוף קבל עם ועולם את החלקים הכי פצועים וכואבים שלו. ותודה גדולה על התזכורת, שלגעת בכאב הפנימי מאד קשה- אבל הניסיון להשתיק ולהקהות אותו עם כאב חיצוני, לאורך זמן הורס ופוצע אפילו עוד יותר.

מה עוד אני רוצה להגיד ליונתן אגסי? אני רוצה לאחל לו לחבק חזק ובאהבה את הילד העדין עם השיער הנשי. לאחל לו להכיל את הכאב שלו ולא לזמן לחייו כאב נוסף. לאחל לו לאהוב את עצמו ואת החיים ולשחרר את האנשים הקרובים אליו להיות כפי שהם. ובעיקר … למצוא עם הזמן את הכוח להיפתח לאהבה. כי באמת כואב לחשוב על אדם שחווה בחייו כל כך הרבה סקס- וכל כך קצת אהבה. כמובן, חוץ מהאהבה של אימא.

אז תודה ליונתן אגסי. תודה לתומר וברק היימן על החוויה המטלטלת והקשה. ואם החלטתם בכל זאת שאתם רוצים לראות את הסרט- תנסו להתחבר למסר של תקווה. שצומחת גם בתהומות העמוקים ביותר של ההרס. גם בחדרים האפלים ביותר של הכאב. ההרס העצמי אינו גזירת הגורל. הכאב כואב מאד- אבל לא נמשך לנצח. האהבה של אימא בסוף חזקה יותר. לבסוף, האהבה מנצחת את הכאב, והחיים – את המוות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ארלינק ברס  ביום נובמבר 24, 2018 בשעה 7:52 pm

    יונתן אתה נוגע ללב,אתה נשמה טובה,מגיע לך להצליח,ומגיע לך אהבה ענקית,
    כל הכבוד לך הערכה,ואהבה לאמא

  • ארלינק  ביום נובמבר 24, 2018 בשעה 8:38 pm

    יונתן אתה פשוט מדהים,מגיע לך שאפו ענק,היחס לאמא,כל כך נוגע,מגיע לך אהבה ענקית,חיבוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: