פניית הפ(א)רסה של החברה השמרנית

על ניר מנוסי, ט' ואותיות אחרות

זה כבר לא הפולמוס הראשון שלי עם ניר מנוסי בסוגיית הלהט"ב. כעת, בחודש הגאווה 2019, ניר בחר לפרסם פוסט המוקדש כולו לנושא הטרנסג'נדרים בלבד. אני מודה שלקח לי זמן להבין למה הפוסט כל כך מקומם אותי, והוא גם עזר לי להבין ( באיחור ניכר מאד ) את הקשר המהותי בין המאבק הטרנסג'נדרי למאבק הקהילה ההומולסבית. אני עצמי פעיל ותיק בקהילה הגאה, הדתית והכללית, ולא תמיד נתתי את דעתי לעניין. אין בחוג חבריי הקרובים ממש חברי קהילת הטרנס ורוב הקשר שלי איתם היה דרך מטופלים ( בעבר ) שדרכם הגעתי להכיר את הנושא ולהתעניין בו. להלן אתייחס לנקודות שמנוסי מעלה ולהקשרן ( הגלוי והסמוי ). אך קודם לכן, אבהיר מספר נקודות שאולי לא ברורות לקורא מן השורה בפוסט של מנוסי

1. דיספוריה מגדרית היא הרגשה של "לידה לתוך הגוף הלא נכון". מדובר בחוויה רגשית כואבת ומייסרת ביותר. היא מעלה באופן דרמטי את הסיכוי לדיכאון, חרדה, התמכרות, התנהגויות של הרס עצמי ואובדנות. אני איש טיפול מזה 11 שנה, והמטופלת היחידה שלי, עד כה, שבחרה לשים קץ לחייה, הייתה , למרבה הכאב, מטופלת טרנסג'נדרית. מטופל אחר , תיאר בפניי פעם את חוויתו בלשון הבאה: "נכון, יש מושג כזה "כאבי פאנטום", על איבר שנכרת, אך עדיין כואב?- אז אני מרגיש כאילו שכל הגוף שלי הוא פאנטום"
2. הטיפול היעיל היחיד המוכר לפסיכולוגיה המודרנית שמסוגל לצמצם את הסבל שבדיספוריה המגדרית הוא תהליך של התאמת המראה הפיזיולוגי לזהות הרגשית של הפרט, המכונה "שינוי מין". הוא יכול לכלול התערבות קוסמטית, התערבות הורמונלית, ניתוחים כירורגיים, וליווי פסיכוסוציאלי ממושך. אלו שעוברים את התהליך בהצלחה, מדווחים לרוב על שינוי משמעותי מאד לטובה בתחושת הרווחה האישית, במכלול הקשיים הרגשיים, ברמת האושר ובעוד שלל מדדים רגשיים ובריאותיים. רובם המוחלט ( 87-100% לפי המחקרים השונים) אינם מתחרטים על התהליך )
3. אדגיש זאת שוב- נכון להיום לא נמצאה כל דרך חלופית לכך, ולא נמצא כל טיפול רגשי שהוכח ככזה שמסוגל להקל לאורך זמן על מצוקתו של הפרט שסובל מדיספוריה מגדרית, ללא תהליך של התאמה ( שינוי מין )
4. כאמור, מדובר בתהליך ארוך וקשה. מן הראוי שהוא יהיה מלווה במערך מקיף של תמיכה פסיכו סוציאלית, ע"י אנשי מקצוע שמצויים היטב בסוגיות הקשורות לדיספוריה מגדרית, ובקבוצות תמיכה. דרוש מערך מקיף של הערכה פסיכיאטרית, שנועדה לעשות אבחנה מבדלת, בין דיספוריה מגדרית לתופעות אחרות- למשל פסיכוזה, או ניסיון של עבריין נמלט להתחזות לזהות אחרת ( היו דברים מעולם !). פעמים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי מקיף בסוגיות רגשיות אחרות ( דיכאון, התמכרות, חרדה ) לפני שתהליך ההתאמה מתחיל. בישראל, התהליך נעשה באמצעות ועדה לשינוי מין , היושבת בבית החולים תל השומר ומשלבת בתוכה מומחים לכירורגיה, לטיפולים הורמונליים ולליווי טיפולי של תהליך ההתאמה.
5. מכאן לסוגיה הראשונה שמנוסי מזכיר- תופעת החרטה על שינוי המין ( detransition). מדובר בתופעה שאיש אינו יודע את ההיקף שלה וטרם נחקרה די הצורך. כתב העת Atlantic הקדיש לה דיון נרחב בשנה שעברה – ובהכללה גסה, נראה כי לרוב מדובר באנשים שלא עברו את התהליך המקיף של הערכה פסיכיאטרית לפני שהם התחילו את תהליך ההתאמה. בכתבה עצמה מוזכר מקרה אחד שבו אישה שחשבה על תהליך התאמה נדרשה ע"h הפסיכיאטר שלה לעבור קודם טיפול נגד דיכאון ( גם כהכנה לתהליך ארוך וקשה של התאמה). היא לקחה את הטיפול ותוך כדי כך חשה שאין לה כבר צורך בתהליך ההתאמה. קשה לי לחשוב על מישהו שיתנגד להחלטה שלה. ברם, כאמור, רוב האנשים בוחרים לעבור את תהליך ההתאמה במועדות מלאה, אינם מתחרטים עליו וחיים את חיי המגדר החדשים שלהם באושר ובשמחה
6. תופעה שניה שמנוסי מזכיר, טיפול בדיספוריה מגדרית של ילדים ומתבגרים, שנוי במחלוקת חזקה אף בתוך קהילת הטרנס עצמה והן בתוך אנשי המקצוע בתחום (לדיון מקיף ומאוזן בנושא, כדאי לעיין בפרק המוקדש לנושא בספרו של אנדרו סלומון “רחוק מהעץ”, שראה אור בעברית לאחרונה ממש ). עם זאת, חשוב לי להדגיש שמנוסי מציג תמונה מאד חד צדדית ומסולפת, לפיה עלו להיווצר רושם שילד קטין מחליט על דעת עצמו על שינוי מין. כמובן שזה לא נכון. ילדים מדווחים על תסמינים של דיספוריה מגדרית ומצוקה בעקבות זה. אין להם דרך וכלים לדעת איך לטפל נכון בבעיה. לעומת זאת, הורים , יחד עם אנשי מקצוע, דנים בעניין ומגבשים את דרך הטיפול המתאימה, שיכולה לכלול מתן טיפול הורמונלי מעכב התבגרות ( שמנוסי דואג להציג את הצדדים הקשים שלו, אך אינו מציג את הצד ההפוך- את הסרת הסבל שבדיספוריה המגדרית. נכון, כבר היו תקדימים של תביעות כלפי ההורים על הליכה קלה מדי לכיוון של שינוי המין- אך היו תביעות גם מהכיוון השני, מתוך הנחה שהורה היה יכול למנוע מהילדים שלו סבל מיותר). כך פרופ' קנת' צוקר, הנחשב לגדול המומחים בעולם לנושא של דיספוריה מגדרית, ולבעל גישה שמרנית למדי בתחום, טוען שכל הילדים שהגיעו אליו לטיפול לפני גיל שש, לא נזקקו לשינוי מין לאחר מכן. עם זאת, הוא מודה שבחלק מהמקרים, אחרי גיל שש זה כבר "מאוחר מדי" וממליץ בעצמו על תהליך של עיכוב התפתחות הורמונלית. אמנם נכון ש( כפי שמתואר באותה כתבה ב"אטלנטיק") ישנם היום מומחים, בשולי המחנה, שטוענים שאין מה לעשות לילדים הערכות פסיכיאטריות וש"הילד יודע יותר טוב מיהו". כאמור, זו דעת שוליים, שאינה תואמת אפילו את הקווים המנחים המפורטים של האקדמיה הפדיאטרית של ארה"ב בנושא.
7. את הבעיות שמנוסי מונה בחלק הרביעי של הפוסט ( לחלק השלישי אתייחס מאוחר יותר) ניתן היה לפתור בקלות מבלי לערער על עצם הרעיון של שינוי המין. כך, עבריין אלים יש להחזיק בבידוד, ללא כל קשר לזהותו המגדרית המוצהרת. גם את בעיית הספורטאים המקצועיים או החובבניים מול המתחרים הטרנסג'נדרים , ניתן לפתור בצורות שונות ( למשל, להכריז כ"אלופה בקרב סיסג’נדרים" וכדומה).
8. אבל יש בהחלט גם בעיות גדולות יותר, ואליהן מנוסי לדעתי רק רומז. בשנים האחרונות, הוא וחבריו מהמחנה השמרני, מנסים לעצור את ההתקדמות של התנועה הלהטב"ית בישראל ובקהילה הדתית בפרט. עד עכשיו, ביחס לתנועה ההומולסבית, הם לא נחלו הצלחה גדולה מדי. בכל שנה ( וגם השנה ) הקהילה הדתית הסטרייטית התומכת מגיעה בהיקפים גדולים יותר הן למצעד הגאווה בירושלים, והן לאירועי "פסח שני" בכל רחבי הארץ, מהצפון עד הדרום ( כולל לא מעט יישובי יו"ש). בעיניי, מנוסי מנסה לעשות כאן צעד דרמטי כדי לעצור את גל התמיכה הזה, ולשם כך מציג את כל הקהילה ההומולסבית כתומכת בתופעות שוליים קיצוניות. תוך כדי כך, מנוסי מתעלם מהסבל הממשי מאד שחווים היום אנשים טרנסג'נדרים- למשל בכך, שמההורים שנמצאים בתהליך של שינוי מין נשללת פעמים רבות גישה לילדים שלהם ( כפי שקרה לפעילת טרנס חשובה מרקע דתי, מאי פלג ז"ל- והניתוק שלה מילדיה היה מעין "הטיפה האחרונה" שהובילה אותה לשלוח יד בנפשה). יתרה מזו, גופים חוץ פרלמנטריים חרדליים של היום, מתחילים לדבר לא רק על בלימת המשך התקדמות שוויון להט"ב – אלא על הצמצום של הזכויות הקיימות כבר- ביניהם הוצאת הניתוחים לשינוי מין מסל התרופות ( !!! ) לא ברור כעת מה יהיה כוח של נציגיהם הפוליטיים בכנסת הקרובה- אך ברור שהם לפחות ינסו להעביר את הדברים בחוק. במידה ודבר כזה יקרה- אנשים שסובלים מדיספוריה מגדרית ימצאו את עצמם נאלצים לנדוד למדינות של דרום מזרח אסיה, על מנת להקל על סבלם. שם יוכלו לעבור את תהליך ההתאמה ללא פיקוח וליווי פסיכולוגי, תוך סיכונים בריאותיים. מהפוסט לא ברור כלל מהי דעתו של מנוסי בנושא.
9. אחזור להתחלה. לאחר הקריאה בפוסט, התחדדה אצל ההבנה מה באמת מחבר בין המאבק ההומולסבי למאבק הטרנסג'נדרי. זהו מאבק של שתי קבוצות על ההכרה בזהות שלהם ועל ההבנה, שאיש אינו מכיר את הזהות שלנו טוב יותר מאתנו. עבור שתי הקבוצות, פעם זה היה מאבק עקר של שנים רבות להתאים את עצמנו אל החברה- וכישלון חרוץ של רובנו בכך. אמנם, קיימים מחקרים שונים המצביעים על שוני גנטי או נוירופיזיולוגי בין הומואים וסטרייטים ( וגם אצל טראנסג'נדרים !) – אבל המחקרים האלו מוכיחים לנו את מה שממילא ידענו על עצמנו. הומואים ולסביות- וגם טרנסג'נדרים- יוצאים מהארון במספרים הולכים וגדלים- וכך גם קורה בקהילה הדתית ( לאחרונה יצאה מהארון בראיון אמיץ חברה יקרה ופעילת טרנס דתית חשובה). מנוסי קובל על הקלות הבלתי נסבלת שבה מוטח המושג "טרנספוב". נדמה לי שכדאי לו לשים לב על הקלות הבלתי נסבלת בה הוא עצמו מוחק את הזהות הטרנסית, מעבר למשפט החלול על כך ש"דיספוריה מגדרית היא ממשית מאד" ו"יש להתייחס אליה בתבונה וברגישות מירבית". רגישות מירבית באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בהקשבה לסיפורי החיים האותנטיים של טרנסג'נדרים עצמם, בהקשבה להם ובהכלתם האמתית
10. ומילה אחרונה- דווקא לחבריי מקהילת הטרנס. זה ש"מוחקי הזהות שלנו" טועים בכל- לא אומר שאנחנו צודקים בכול ! דפוס שעליו מצביע מנוסי- ניסיון להמציא מין דקדוקי בינוני, מילים כגון "ze , ve, xe" – הוא ניסיון מגושם של משטור השפה, שיוביל להתקוממות מובנת. נכונה לנו דרך ארוכה- אבל אי אפשר לקצר אותה. נצטרך ללכת צעד צעד, עקב בצד אגודל, להיחשף ולהסביר- וכל הקהילה תלמד, לאט לאט, להכיר ולהכיל אותנו ולהתאים את עצמה ( כמה שנים לקח לנו להתאים את עצמנו?) בינתיים, מותר לכולנו קצת להתבלבל ולתקן אחד את השנייה).
11. אם כן, לא נשאר לחברה השמרנית הרבה ברירות. או שמדובר בתהליך קבלה- הדרגתי, אך נחוש- של כל קהילת להט"ב, כולל הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, תוך כדי שימור הערך הנעלה של המשפחה היהודית וההבדלים בין המינים- או שנהיה שוב ושוב עדים למחזה העצוב והמגוחך גם יחד, בו הוגים שמרנים נוקטים במאמצים אדירים, כדי לנעול את דלתות האורווה שהסוסים מזמן ברחו ממנה

מבחן סדן

 

לכבוד

הרב אלי סדן, ראש מכינה קדם צבאית "בני דוד" – עלי

שלום וברכה

שמי זאב שביידל, אני ציוני דתי, עובד סוציאלי ופעיל בקהילה הדתית הגאה. כמו כן, אני משרת כקב"ן מילואים. קראתי היום את מכתבך לראשי המכינות הקדם צבאיות, מכתב חשוב שנכתב בלב פתוח וכואב, ואני רואה בו סיכוי ממשי ליצירת שיח מעמיק ורציני.

אפתח מיד ובגלוי את השקפת עולמי : אני יהודי שומר מצוות וציוני , ומאד מעריך את מפעלו החינוכי רב השנים של כבוד הרב ועמיתיו- המכינות הקדם צבאיות. אני חושב שהניסיון לסגור אותן או להפסיק להן מימון בשל התבטאות לא מוצלחת של מי מראשי המכינות, הרי הוא הגדר צנזורה גסה ( עוד על כך- בהמשך ). בתור פעיל בקהילה הגאה, אני מאמין בשוויון מלא עבורנו ומשוכנע שנזכה בו ( גם על כך ארחיב בהמשך). ואני משוכנע שניתן לקיים שיח מכבד מתוך כבוד הדדי וחוסר הסכמה הדדית. כפי שהרב חוזר ומזכיר בדבריו, לא חייבים להסכים עם כל דעה כדי לכבד אותה ולא כל פולמוס וויכוח נוקב הוא בגדר "הסתה".

וחשוב לנהל את הדיון הזה מתוך כבוד הדדי ולא פחות חשוב מזה- מתוך כבוד לאמת. וכאן יש לי מספר הערות על תוכן האיגרת עצמה, שבעיניי לא תמיד מכבדת את העובדות ולעתים מחליפה עובדות בהערכות.

– ראשית, הרב כותב שוויכוח הוא לגיטימי, בתנאי ששני הצדדים חופשיים להביע את דעתם בפומבי. נכון, אבל יש עוד תנאי: צד אחד אינו מנסה למנוע מהשני גם לממש את דעתו במסגרת הכללים הדמוקרטיים. משל למה הדבר דומה?- עמיתך להנהלת המכינה, הרב יגאל לווינשטיין, המוזכר באיגרת מספר פעמים, הפגין בשנה שעברה נגד מצעד הגאווה בירושלים, בהפגנה שנערכה בשעת המצעד ליד גשר המיתרים. לא הייתה כל מחאה או הערה נגדו. וזאת למה?- כי הוא לא ניסה למנוע את המצעד עצמו. אני מניח שהוא היה מאד שמח לעשות זאת, אם הדבר היה עולה בידו. יתרה מזאת, ייתכן מאד שרגשותיו הדתיים של הרב לוינשטיין, ואולי גם שלך, פגועים מאד ממצעד הגאווה בירושלים. ובאותה מידה הרגשות שלי ושל חבריי היו נפגעים לו היה נמנע מאתנו לצעוד. לכן- לנו מותר לצעוד ולרב לוינשטיין מותר להפגין נגד.

– באותה מידה: לכבוד הרב בהחלט מותר להגיד שלדעתו משפחה של שני גברים או שתי נשים אינה משפחה ואף לסרב לחתן זוג מאותו מין שיגיע אילו במטרה כזו. עם זאת, הרב מתנגד גם לנישואין בין יהודים לשאינם יהודים, אך אין בארץ חוק שאוסר זאת, איש לא ניסה לחוקק חוק שכזה ( מלבד מאיר כהנא המנוח), וזוגות מעורבים של יהודים ושאינם יהודים נהנים מכל ההטבות החוקיות של זוג יהודים. איש לא מונע מהם לגדל ילדים, לחיות חיים גלויים ולפתור את בעיות הזהות שלהם כהבנתם. לעומת זאת, ברגע שמדובר בקהילה הגאה, מסיבה לא ברורה מותר להפלות אותנו באימוץ ובפונדקאות, להימנע מהכרת רשמית בנישואין שלנו, לגרור אותנו למיליון סיבוכים בירוקרטיים בכל הכרה במסלול הורות- וזאת בניגוד לדעתם של כל הארגונים המקצועיים בתחום של בריאות הנפש ! בואו נשווה את הזכויות, ואז ניתווכח אם אנחנו משפחה או לא

– למה האפליה הזו אפשרית? כי הנציגים הפוליטיים שכבוד הרב – ואנשים אחרים- שולחים לכנסת, כדי לעשות את שליחותם, מונעים את ההכרה במשפחות החד מיניות, תוך כדי ניצול הבעיות במבנה הפוליטי בישראל- זאת בשעה שרוב היהודים בישראל , כולל אפילו בקרב הכיפות הסרוגות, תומכים בהכרה במשפחות ובהורות שלנו !!! רוב המשפחות בישראל הן משפחות של אבא ואימא- מהסיבה הפשוטה שהרוב בעולם סטרייטים, – אך הרוב הסטרייטי הזה, בשנת 2019, לא זו בלבד שלא רואה במשפחה הגאה "סטייה", אלא תוספת ייחודית טבעית למוסד המשפחה היהודי. אצלי במקום העבודה יש, ברוך השם, שתי משפחות גאות עם ילדים- ואני מקווה, בעזרת השם, להוסיף אליהן משפחה שלישית. אבל עם כל הקשיים שמערימים עליי היום, הדבר יצריך ממני המון מאמצים ומשאבים. למה לא להקל עליי ועל חבריי, אם נעשה את זה בכל זאת ?

– בנוסף להיותי איש טיפול, אני גם חוקר עם פרסומים אקדמיים, ולכן לא אוהב כשמסלפים את העובדות כדי להתאים אותן לאג’נדה, מה שהרב טוען שהליברלים עושים. זכותו המלאה להתנגד למשכב זכר בגלל סיבות דתיות, אבל זה מופרך לגמרי להגיד שמאזן הילודה השלילי באירופה נגרם ממשפחות חד מיניות. ראשית- איך חמישה אחוז באוכלוסייה יכולים לגרום לשיעור ילודה שלילי? שנית- אם הרב יבדוק את שיעורי הילודה לפי מדינות, הוא ייווכח שבהרבה מדינות הומופוביות וסגורות הרמטית יש מאזן ילודה שלילי חזק ( צפון קוריאה, איראן, בלרוס ) . וכמובן, יש מדינה אחת עם קהילה גאה מאד מפותחת ומתקדמת, עם חברה פטריוטית ומסורתית, ועם מאזן ילודה חיובי חזק. הרב מכיר את המדינה הזו. שנינו גרים בה. ישראל. אז אפשר גם וגם. בכלל, האם זה לא מה שאנחנו בציונות הדתית מאמינים- ביכולת לשלב דברים ? בקיצור, לא רצחנו את רבין, ולא את ארלוזורוב, איננו גורמים לרעידות האדמה ולא לגידול אוכלוסייה שלילי.

– לא אפרט כאן על סוגיית הפונדקאות, שעליה קיימות דעות שונות גם בתוך הקהילה הגאה. אציין רק שכל במורכבות הזו לא מפריעה לזוגות הסטרייטים בישראל ליהנות מהפונדקאות כבר למעלה מעשרים שנה, שוועדת מור- יוסף שישבה ב- 2012 פרסמה דוח שבו היא ממליצה על הקמת מסלול פונדקאות אלטרואיסטי בארץ , שבו תינתן אפשרות לכולם, כולל זוגות ובודדים. בהחלט מותר לחשוב שזה לא נכון. אבל קודם תנו לנו את האפשרות !

– בסוף דבריו, הרב מזכיר את ספרו של העיתונאי הבריטי דאגלס מאריי, "מותה המוזר של אירופה", ומקיש ממנו לישראל. אני בהחלט מסכים עם המסר של הספר- שהגיע הזמן שהליברלים באירופה יפסיקו לפחד ויגידו קול רם וצלול, שהמיעוט המוסלמי חייב לקבל עליו את הכללים של המשחק הדמוקרטי המודרני והוא לא יכול, בשם רב התרבותיות, לקיים תרבות שמסיתה לשנוא את הכופרים ואת היהודים, ולדכא נשים ולהט"בים. שאלה אם הרב מסכים למסר הזה ?

– ולגבי סתימת הפיות. לפני כשנתיים וחצי, זמן קצר אחרי "נאום הסוטים" של הרב יגאל ( עליו, בניגוד לדברי הרב, הרב יגאל לא התנצל מעולם ), הוזמנתי לדבר במכינת "נחשון", של דתיים וחילוניים. הם יצרו איתי קשר ביוזמתם. נסעתי אליהם בחול המועד סוכות. הייתי לי שיחה ארוכה ונהדרת איתם, שבה סיפרתי להם על הקהילה הדתית הגאה, על ההתמודדות שלנו ועל האמונה. הם שאלו המון שאלות. לקראת הסוף, הם אמרו שהרב לוינשטיין הגיע אליהם במשך תקופה ארוכה ושהם מעריכים אותו מאד בתור מורה ליהדות. אבל שהם בשום פנים ואופן לא היו מוכנים לקבל את הדרך בה הוא משפיל את חבריהם מהקהילה הגאה, ולא מוכן להתנצל על זה. לכן הם ביקשו ממנו לא ללמד יותר במכינה, עד שהוא יתנצל. ההתנצלות מעולם לא הגיעה.

– וכעת, אני מבקש לבחון את כבוד הרב מעוניין באמת ובתמים בשיח מכבד ואי סתימת פיות. אני מציע להזמין אותי לדבר במכינה "בני עלי". אשמח לדבר לצדו של הרב עצמו, או של הרב יגאל, שיגידו את כל מה שהם חושבים על הנושא, בצורה ברורה. ואחרי זה אשמח להציג את תפיסת עולמי ואת סיפורי האישי בצורה אותנטית, בלי שום דבר פרובוקטיבי או "מתגרה" ( אתה מוזמן לשאול ב"נחשון", אם אתה רוצה). אז בוא נעשה מבחן של פתיחות וסבלנות למכינת "בני דוד". הרי אתה מבקש לחנך לסבלנות ולהקשבה- ובדברים האלה, כידוע, אין כמו דוגמה אישית.

מחכה להזמנה

בברכה

זאב שביידל- ציוני דתי גאה

לצייר מחדש את הילד המחוק

הסרט "ילד מחוק" מכה גלים בקהילה הגאה ומחוצה לה, בעולם ובישראל. הוא מבוסס על סיפורו של נער גיי ממשפחה נוצרית שמרנית , שהוריו שולחים אותו לעבור "סדנה של המרה" בסוכנות לטיפולי המרה "אהבה בפעולה" ( Love in Action). מדובר בסיפור אמתי וגם בסוכנות המרה אמתית ( שנסגרה מאז). הנער הפך לאדם בוגר שחי היום עם בן זוגו ותאר את "מסע ההמרה" שלו בספר.

רשימה זו לא מוקדשת לתיאור הנזקים או הבעייתיות של טיפולי ההמרה, שכותב שורות אלו כבר התייחס אליהם בלי סוף. בכל זאת, אדגיש ואחדד כמה דברים שגם בולטים בסרט:

– בהרבה "סוכנויות המרה", בעבר ובהווה, אין אף איש טיפול מוסמך אחד לרפואה ! יש שם כל מיני "מאמנים", "קאוצ'רים", "יועצים רוחניים" עם "ידע רב בנושא" וכדומה, אבל לרוב אינם אנשי טיפול מוסמכים. הם יכולים לספר על הידע הרב שלהם, על הניסיון וגם לפזר באוויר הרבה מלל טיפולי- כביכול, על הדינמיקה המשפחתית, קבלת הילד הפנימי, חשבון הנפש וכו"- אבל אין להם מושג. לא בנטייה מינית ולא בטיפול בכללי

– כיוון שמדובר בטיפולי המרה לנוער- חשוב לחדד נקודה נוספת. מכל המחקרים שיש לנו על "ההצלחה" של טיפולי ההמרה, כולל אלו שנעשו על ידי מטפלי ההמרה בעצמם, לא היה לנו עד לאחרונה ממש, אפילו מחקר אחד יחיד ובודד שבדק את שיעורי ההצלחה ואת ההשפעה של טיפולי ההמרה לקטינים. זאת, בעוד שבכל שנה בארה"ב רבבות בני נוער עוברים טיפולים כאלה. "הכהן הגדול" של טיפולי ההמרה, פסיכולוג ג'וזף ניקולוסי, הודה בראיון לפני מספר שנים שכ- 60% מהמופנים אליו הם קטינים. מחקר שהתפרסם לאחרונה ממש על קטינים שהופנו לטיפולי המרה בלחץ של הוריהם מדבר על הידרדרות רגשית ומצוקה חמורה אצל רובם !

– בתור מומחה בטיפול בהתמכרויות, בלט לי בסרט ההיבט המקומם הבא- מטפלי המרה עושה שימוש ציני ומניפולטיבי במושגים הקשורים לטיפול בהתמכרויות, ובפרט בתכנית "12 הצעדים", כדי לטפל בשינוי נטייה מינית. "מדריך" במחנה, שהוא כלל אינו "גיי לשעבר", אלא מכור נקי מסמים, אומר לחניכים ש"כמו שאלוהים עשה לו נס והוציא אותו מההתמכרות ומהפשע, הוא יכול גם להוציא אתכם מהומוסקסואליות". זו בושה וחרפה ממש, כיוון שטיפול בהתמכרויות בכלל והתכנית "12 הצעדים" בפרט, מעולם לא הבטיחו דבר לאיש, זולת החופש מההתמכרות הפעילה ! כל תכנית מקבלת אל שורותיה כל מכור באשר הוא שרוצה להחלים , ללא קשר לנטייה מינית, זהות מגדרית או כל פרמטר אחר. כל המכורים שווים והניסיון להכניס תכנים דתיים פונדמנטליסטיים לתפיסה הרוחנית המכילה של "12 הצעדים" מזהם אותה- כפי שהוא מזהם גם את הדת.

ובכל זאת, היו חסרים לי הרבה דברים בסרט- שאולי הייתי משאיר אותם לסרט המשך. לרוב, כשיצירה כלשהי מתארת טיפול המרה שהסתיים, היא מדלגת בקלילות עשור ומעלה קדימה ל"היום הוא נשוי באושר לבן זוגו וחי עמו בטקסס". הלוואי שדברים היו כל כך פשוטים. הרבה מאד פעמים אדם שנחל כישלון בטיפולי ההמרה לא מסוגל פשוט להתנער מזה ולצאת מהארון. עליו להשלים את התהליכים הבאים:

– גיבוש זהות הומולסבית חיובית, שכולל תהליך של אבל על החלום ההטרוסקסואלי שאינו עומד להתגשם

– כינון יחסים מחודשים עם הסביבה החברתית שלו, כולל חברים ובעיקר משפחת המוצא- הורים ואחים

– במידה והוא שייך לקהילה דתית שמרנית- היום כל מי שפונה לטיפולי המרה שייך לקבוצה הזו, כמעט בלי יוצא מן הכלל- עליו לגבש לעצמו תפיסה הדתית או רוחנית שמכילה את כל חלקי זהותו

– עליו לטפל במצוקות רגשיות אחרות, שאולי היו שם לפני כן וטיפול ההמרה אולי העצים אותן- חרדה, דיכאון, התמכרות, פוסט טראומה וכדומה

– העובדה שנטייה הומוסקסואלית כשלעצמה אינו חייבת להיות תוצאה של טראומה אין פירושה שאדם עצמו לא חווה טראומה, בהקשר מיני או אחר. מקובל לחשוב שאחד מכל שישה גברים חווה חוויה מינית פוגענית כלשהי. חשוב ביותר לטפל בה בסביבה מכילה

– ולבסוף, גיבוש של דפוסי היכרות ואינטימיות בריאה בקהילה הגאה- משימה שיכולה להיות כרוכה בקשיים מרובים, עקב ריבוי ערוצי ההיכרות לצורך היחסים המזדמנים, על כל המשתמע מכך, וסביבה מועדת לפורענות ולניצול כלפי בני נוער צעירים שקיימת במקומות כאלה, ממשיים ווי רטואליים כאחד

לכן, לא מספיק רק "להפסיק למחוק" את הילד הומוסקסואלי המחוק מחדש. חשוב לסייע לו לטפל בעצמו. למצוא מחדש את דרכו אל עצמו, אל נפשו ואל גופו, את אביו ואימו- וגם אל אביו שבשמיים. חשוב לשקם, לאט ובסבלנות, עקב בצד אגודל, את ההריסות שהתירו טיפולים לא מקצועיים ולא אתיים. חשוב לעזור לו לצייר את כל התמונה מחדש. בהתחלה בעיפרון ואז בכל צבעי הקשת.

אז אם אתה סיימת כעת את תהליך ההמרה ותוהה מה הלאה- כדאי שתיקח לעצמך קודם כל את הזמן לטפל בעצמך. אל תרוץ "לפצות את עצמך" על החוויות שהפסדת בינתיים. החוויות יחכו לך. כעת- תחזיר לעצמך את הביטחון בעצמך ובעולם. ואם אתה צריך עזרה מקצועית לשם כך- אל תהסס לפנות אליה. אל תגיד "היה לי מספיק טיפולים". לא היה לך- ועכשיו יהיה, אם תרצה. פשוט שיישב מולך אדם קשוב, מקצועי ומכיל- שבאמת מסוגל להכיל אותך כפי שאתה.

שיהיה לך בהצלחה ! עבודה פורייה !

יואב שורק ואני–המשך דיון ב”השילוח”

בתגובה ל"פגיעתה הרעה של הלגיטימציה" מאת יואב שורק

הזהות היא הפתרון המערכתי היחיד

       

מאמרו של יואב שורק, "פגיעתה הרעה של הלגיטימציה", שפורסם בגיליון הקודם, מצטרף למאמרו של ניר מנוסי שפורסם בגיליון הראשון של כתב העת, בניסיון מבורך לגבש תפיסה שמרנית סדורה לגבי הסוגיה ההומולסבית. כמו מנוסי, גם שורק מבקש להציע תפיסה המתרחקת הן מהשיח ההומופובי האלים, הן מהמתירנות העכשווית; אך לדעתי, מאמרו לוקח את השיח השמרני בנושא אל מבוי סתום ומייצר בעיות חדשות יותר משהוא פותר את אלו הקיימות.

אפתח בדוגמה קומית קטנה. לאחרונה הפיק הבמאי איתן פוקס בערוץ 'מאקו' מיני-סדרה בשם 'בר מצווה', המתארת זוג גברים יהודים המתגוררים בארצות הברית בזוגיות ומגיעים ארצה על מנת לחגוג את בר המצווה של בנם – שאחד מבני הזוג הוליד בהורות משותפת. להורים חשוב מאוד שבנם יהיה הומו כמותם: הם רוצים לצפות יחד אתו בסדרות רומנטיות ולהאזין בצוותא לשירי שנות השמונים; הם מלבישים אותו בוורוד; ומבקשים להסליל אותו למסלול חייהם. אלא שנכונה להם אכזבה: למרות כל מאמציהם, הנער מתאהב בנערה ישראלית יפה, בתה של מדריכת תיירים, ולקראת סוף הסדרה ההורים משלימים עם העניין. סדרה זו היא מעין פרודיה על מאמצי ההסללה ששורק מאריך לדרוש בשבחם.

את טיעונו של שורק ניתן לסכם במילים הבאות: משיכה הומוסקסואלית היא נורמלית (ולכן אינה סטייה), אך אינה לגיטימית (ולכן אסורה להגשמה); הלגיטימציה שלה (כלומר הכרה בזהות הומולסבית נפרדת) אינה פותרת את מצוקתם של האנשים ההומולסביים (שייאלצו תמיד לחיות כ'שונים' או 'אחרים') אלא מוסיפה על מצוקתם של רבים ש'מתבלבלים' מהעניין ומתחילים לבחון את נטייתם המינית.

הפתרון המעשי ששורק מציע אינו ברור לגמרי, אך ניכר שהוא קורא למעין חזרה למודל של העבר –שמשמעותו בפועל היא חזרה לארון או הישארות בו. בעיניי, זו הצעה לא-מוסרית שתעצים מאוד את מצוקתם של רבים ולא תציע לה כל מזור חלופי; למעשה, מדובר בהצעה שאינה בגדר האפשר נכון להיום.

אם נביט בהתפתחותה של התנועה המודרנית לשוויון ההומולסבי, נראה כי היא נולדה מתוך מצוקה – מצוקה של אנשים החיים בחברה שעברה מקידוש של נישואי הֶסדר, שאינם מיוסדים דווקא על אהבה ואינטימיות, לנישואים שבהם נודע לרומנטיקה תפקיד מרכזי (כפי ששורק מציין, אך לא מאריך). לאנשים כמונו לא הייתה כעת אפשרות להשתלב במוסד הנישואין ההטרוסקסואלי, עקב היעדר יכולת בסיסית לאינטימיות עם המין השני, אך מימוש של המשיכה ההומוסקסואלית במטרה לבסס יחסים רומנטיים הומוסקסואליים היה בגדר עבירה על החוק וגרר בעקבותיו מגוון רחב של סנקציות פליליות מחפירות יותר או פחות. מצב זה השאיר קבוצה באוכלוסייה בתור עבריינים מתמידים בשל עצם הרצון שלהם לאהוב ולהיות נאהבים ; וכך אכן אמר אוסקר ויילד (שלפעמים מקובל לכנותו 'ההומוסקסואל המודרני הראשון'): "שופטים אותי לא על מה שעשיתי (משכב זכר) אלא על מה שאני". בעוד שביחס לכל אדם אחר, החברה שאפה לסייע לו להסדיר את המיניות שלו ולמסד אותה, היא התעלמה מהאדם ההומוסקסואלי ובכך דחתה אותו לשולי החברה, ולאחר מכן דנה אותו ברותחין על זה שהוא נמצא בשוליה.

התנועה ההומולסבית המודרנית באה כדי לתקן מצב זה ולהשמיע את קולם של הומואים ולסביות, כאשר אחת הטענות המרכזיות שלה היא שנטייתנו המינית היא רכיב יסודי בזהות שלנו, ולא משהו מקרי. שאין דרך להפריד את האדם ההומוסקסואלי מההומוסקסואליות שלו. כעת, אנשים תמיד ידעו שהם הומואים ולסביות ואנו גם מכירים משחר ההיסטוריה שלל ניסיונות של הומואים ולסביות להכיר הומואים ולסביות אחרים ולהתחבר אליהם. שורק טוען בצדק שזהות הומולסבית היא מושג מודרני, אך שוכח לציין שכל זהות באשר היא – בגדר מושג מודרני. בתקופה הפרה מודרנית לא היה "הומוסקסואל מודרני" באותו מובן שלא היה "יהודי לאומי מודרני". לכן, ניתן לראות הקבלה בין הכחשת הזהות ההומולסבית של שורק, לניסיונות להכחשת קיומה של הזהות היהודית מבית מדרשו של שלמה זנד. היא אכן ביקשה לדרוש בקול ברור זכויות שונות; אולם מטרתה הקודמת-בזמן והעיקרית הייתה להציג בפני כלל החברה את דמותם האנושית והאמיתית של הומולסביים, את ההבנה שזהותם ההומולסבית היא מרכיב מרכזי באישיותם ואת העובדה שמניעת האינטימיות וההכרח לחיות בארון מביא לחיי סבל ומצוקה בלתי נסבלים ובלתי מוצדקים. מחקרים רבים הראו כי אחד הגורמים המרכזיים לשינוי הגישה כלפי הומולסביים היא היכרות אישית איתם והבנת זהותם ; וכך אכן אירע במהלך השנים – ככל שאנשים בחברה המודרנית והפתוחה הכירו הומואים ולסביות באופן אישי, הם הפכו לסובלנים ומקבלים יותר כלפיהם , מתוך הבנה של חוסר תוחלת ותכלית במאמצי ההסללה.

הומולסביים ראו תמיד בזהותם האישית קטגוריה מובחנת וברורה, בעלת מאפיינים אישיותיים ייחודיים[i] ולא חלק מ'רצף' כלשהו ( ולאחרונה, גם המחקר המדעי ביסס את קיומה של זהות הומולסבית כקטגוריה קוהרנטית [ii] גם חלוץ חקר המיניות אלפרד קינסי, ששורק מזכיר אותו, רצה לשרטט את ההתנהגות המינית האנושית כמעין רצף ולא באופן בינארי, ואכן גילה שאחוז האמריקנים שהיו מעורבים בהתנהגות מינית עם בני מינם גדולה יותר מכפי שמקובל היה לחשוב; אולם גם במחקר שלו, רק 4% מהנחקרים השיבו שתמיד קיימו קשרים אינטימיים רק עם בני מינם[iii]. אחוז זה קרוב מאוד לאחוז הקבוע של אנשים המגדירים את עצמם הומולסביים בכל חברה מודרנית פתוחה. המיניות הגברית – זו ששורק בחר לעסוק בה – נוטה להיות בינארית, עד כדי כך שרבים מחוקרי המיניות מטילים ספק בקיומה של בי-סקסואליות גברית (בשונה מבי-סקסואלית נשית)[iv]

שורק כופר בקיומה של זהות הומולסבית, אך הכחשה כזו אינה פותרת את בעיית הפתולוגיזציה, משום שהיא רלבנטית רק לגבי אדם שנמשך לשני המינים (וכאמור, לסקסולוגיה המודרנית כלל לא ברור כמה הוא קיים, לפחות בקרב המין הגברי). אדם שנמצא בקצה המנעד ונמשך רק לגברים ימצא את עצמו 'סוטה וחריג' גם בעולמו של שורק. לשאלות לגבי חייו האישיים והנישואין, הוא יצטרך כנראה להשיב בתשובה ארוכה ונפתלת, מעין "איתרע מזלי ואני נמצא בקצה הרצף שנמשך רק לגברים ולא נמשך כלל לנשים, אך איני 'הומו' או כל קטגוריה נפרדת אחרת; אני גבר בדיוק כמו כל אחד אחר, רק בקצה הרצף".

שנית – וזוהי נקודה רצינית יותר – אדם הומוסקסואלי אכן נידון לחיים עם תחושת חריגות ושוני; ולכן בניית זהות הומולסבית תקינה כוללת לעיתים קרובות תהליך של אבל על חלום הזהות הקודם, שאינו עתיד להתממש[v]; רק לאחר מכן מגיע שלב הגיבוש של זהות חלופית. זו הייתה הדרך שלי וזו הייתה דרכם של רבים מאוד בקהילה הגאה, הדתית והכללית. היא אכן כרוכה בקושי מסוים. אך אני מעיד – ויעידו על כך עוד אלפים ורבבות שחיים מחוץ לארון בחברה הפתוחה – שתחושת שוני מסוימת עדיפה עשרות מונים על חיי בדידות, שקר וסבל בארון.

למעשה, שורק מציע לחזור למודל שכבר נוסה – בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. ההומוסקסואליות כבר עברה אז תהליך ראשוני של דה-קרימינליזציה ודה-פתולוגיזציה, אך טרם הפכה לאופציה חברתית נורמטיבית, כפי שהיא כיום. אפשר לפתוח באקראי כל גיליון של 'מעריב לנוער' מאותן שנים, ולמצוא במדור הייעוץ לנוער שאלה בסגנון: "אני בן 16 ומרגיש שנמשך לבנים, מה לעשות?"; תשובתו של ה'מומחה' שם היא בסגנון: "הכול בסדר, זה שלב שקורה להרבה אנשים, זה יעבור לך". תשובה ממין זה עשויה להרגיע את הנער לתקופה קצרה; אולם כעבור זמן הוא עשוי לקלוט ש'זה לא עובר' והחרדה שבה וניעורה מחדש.

מה שמסייע באמת להפיג את החרדה לאורך זמן הוא תהליך של בניית זהות הומולסבית יציבה ויציאה מהארון. כששורק שואל בתחילת המאמר "האם התרת האיסורים ולגיטימציה של זהות כזו אכן תאפשר לנו לנשום לרווחה ולדעת שהסכנה חלפה?" הוא שואל זאת כשאלה רטורית; אבל לשאלה זו קיימת תשובה המבוססת על מחקרים לא-מעטים והיא: 'כן' בכף רבתי! תמיכה חברתית ומשפחתית במהלך היציאה מהארון – ובהמשך, בנייה של זוגיות הומולסבית בריאה[vi] – אכן מקִֵלים מאוד על מכלול המצוקות הרגשיות של האנשים ההומולסביים, לפי מחקרים[vii] רבים בארץ ובעולם . ההסללה היא פתרון חיצוני וזמני; הקבלה היא הפתרון הפנימי והקבוע .

כאן אוסיף כמה מילים בתור פעיל ותיק בקהילה הדתית הגאה. כשהתחלנו את הפעילות שלנו, לפני כ-15 שנה, היה לנו הרבה פחות ברור לאן אנו שואפים. לא דמיינּו אז בעיני רוחנו את הקהילה הדתית הגאה ואת המצעד ההמוני בירושלים; כל שרצינו היה ליידע את הרבנים ואת הציבור הדתי במצוקותינו. חיכינו בסבלנות רבה לפתרונות שהקהילות והמורים הרוחניים שלנו יציעו; אך ככל שנקפו השנים נוכחנו לדעת – בכאב גדול ובאכזבה לא-מבוטלת – שאין באמתחתם של הרבנים ושל הפסיכולוגים 'הממירים' למיניהם כל פתרון מערכתי בעבור כולנו או רובנו. פה ושם טיפול המרה כלשהו עבד, בערך; פה ושם הצליחו לחתן הומוסקסואל ולסבית והם בנו איכשהו חיים משותפים; פה ושם מישהו הצליח לאורך שנים לחיות לבד, בלי לצאת מהארון ובלי להיכנס לדיכאון; אולם בעבור רובנו כל זה לא עבד ורק העמיק את המצוקה.

אחרי כך וכך שנות אומללות וסבל, כך וכך נישואין מפורקים, טיפולים כושלים, ניסיונות אובדניים, דיכאונות עמוקים ושאר מרעין בישין, בשנת 2015 קמה ויצאה הקהילה הדתית הגאה מן הארון; ובמצעד הגאווה של שנת 2016 הצטרפה אליה הקהילה הדתית הסטרייטית התומכת. יציאתנו מהארון לא הייתה מעשה של התרסה או ערעור חברתי, אלא עדות מהדהדת לכישלונה נחרץ של ההסללה, כפתרון ברמה המערכתית. זו בעיניי ההבנה החשובה ביותר.

הניסיון לבלום את השיח על אודות הסוגיה ההומולסבית בחברה הציונות-דתית, ולהפנות אותו לכיוון של הסללה, דומה בעיניי לניסיון לנעול אורווה אחר שהסוסים ברחו ממנה. 'השילוח', במה חשובה שזכיתי לכתוב באחד מגיליונותיה, מציע בכל עמודיו שלל הצעות מפורטות, מעשיות ופרגמטיות במגוון נושאים הקשורים למשפט, מדיניות פנים וחוץ, חברה, חינוך וכלכלה. חוששני שהצעתו של שורק גוררת את השיח השמרני בנושא ההומולסבי למקום של חוסר רלבנטיות חברתית ופילוסופית. גם כאן, הגיע הזמן לחשיבה שמרנית-חדשה המביטה נכוחה במציאות, ולא מנסה להתגבר עליה באמצעות תיאוריות מיושנות.

זאב שביידל הוא עובד סוציאלי, פובליציסט ופעיל בקהילה הדתית הגאה.

---

[i] Lippa, R. A. (2005).  Sexual orientation and personality.  Annual Review of Sex Research, 16, 119-153.

[ii] Gangestad, S. W. Bailey, J. M. & Martin, N. G.(2000). Taxometric Analyses of

Sexual Orientation and Gender Identity. Journal of Personality and Social

Psychology, 78 (6), 1109- 1121.

[iii] זהו גם האחוז הקבוע של האנשים המדווחים על זהות הומולסבית קבוע הבתרבויות המוכרות לנו, מודרניות ומסורתיות כאחת, גם בקרב הומוסקסואלים וגם בקרב לסביות

Witham, F. & Mathy, R. M. (1985). Male Homosexuality in Four Societies: Brazil,

Guatemala, the Philippines, and the United States. New York: Praeger Publishers

Whitam, F. L. Daskalos, C. Sobolewski, C. G. &  Padilla, P. (1998). The

Emergence of Lesbian Sexuality and Identity Cross-Culturally: Brazil, Peru, the

Philippines, and the United States. Archives of Sexual Behavior, 27, 31- 56.

וגם במחקרי גדול שנערך בשנות ה-2000 באמצעות שאלונים אנונימיים באתר של BBС וכלל מאות אלפי ( !!! ) מחקרים מ- 53 מדינות Lippa, R. A. (2008).  Sex differences and sexual orientation differences in personality: Findings from the BBC Internet survey. Archives of Sexual Behavior, 37, 173-187.

[iv] Rieger, G. Chivers, M. L. & Bailey, J. M. (2005). Sexual arousal patterns of bisexual

men. Psychological Science, 16, 579-584.

[v] King, L. A., & Smith, N. G. (2004). Gay and straight possible selves: Goals, identity, subjective well -being, and personality development. Journal of Personality, 72,967-994.

Cass, V.C. (1979) Homosexual identity formation: A theoretical model. Journal of

Homosexuality, 4, 219-235

[vi] Hickson F, Davey C, Reid D, et al. Mental health inequalities among gay and bisexual men in England, Scotland and Wales: a large community-based cross-sectional survey. J Pub Health 2016;39:266–73.

[vii] Elizur,Y & Minzer,A (2001) A framework for the formation of gay male identity:

Processes associated with adult attachment style and support from family and

friends. Archives of Sexual Behavior, 30 , 143-167

Elizur,Y & Mintzer,A (2003). Gay males intimate relationship quality: The roles of

Attachment security, gay identity, social support and incime. Personal

Relationship, 10, 411-435

---

סיפור מותו ותחייתו של יונתן לנגר

על הסרט "יונתן אגסי הציל את חיי", תומר וברק היימן, 2018

התלבטתי ארוכות האם לכתוב על הסרט "יונתן אגסי הציל את חיי".

משהו בי אפילו לא רוצה שאנשים יידעו שצפיתי בו.

אבל משהו אחר בו ממשיך להטריד ולהציק, כמעט שבוע אחרי הצפייה. נראה שמשהו שהטריד את הדמות עבר לבמאי – ומשם לקהל. אז אנסה לגעת במשהו הזה. אין לראות בדברים שבהמשך ביקורת קולנועית, אלא צרור של רשמים מאד אישיים. שעם זאת, ייתכן שיש לציבור עניין בהם.

אגיד מהתחלה- הסרט קשה מאד לצפייה, גם למי שחושב שהוא מורגל בתכנים קשים. גם לי, שעוסק בטיפול בעשור האחרון ושמכיר היטב את הקהילה הגאה, כולל הצדדים הפחות פוטוגניים שלה- ברגעים מסוימים היה צורך להוריד את העיניים מהמסך. ולכן, גם לחובבים מושבעים של יצירת האחים היימן ( ואני בהחלט אחד מהם ) – תחשבו פעמיים ושלוש, לפני שאתם מאתגרים את הליברליות ואת סף ההכלה של עצמכם ברמה כל כך גבוהה. הוזהרתם, ומעכשיו האחריות היא עליכם.

דווקא לאור הנ"ל ומתוך הנחה שחלק מקוראי הביקורת לא ייראו את הסרט – ספוילר. יונתן אגסי הוא שם במה של יונתן לנגר- שהיה במשך שנים אחדות לכוכב העולמי הבלתי מעורער של הפורנו הגאה ומושא הפנטזיות של רבבות גברים ברחבי העולם. הסרט עוקב אחרי חייו הסוערים, הזוהר והכאב שמאחורי זה, ההתרסקות הקשה- והחזרה לארץ.

אולי אתחיל דווקא מחיבור לסרט אחר מבית היוצר של האחים היימן, שכתבתי עליו בעבר בהתרגשות גדולה- "מי יאהב אותי עכשיו". הסרט מתאר מפגש בין סער מעוז, גיי נשא HIV, למשפחתו הדתית מקיבוץ טירת צבי, לאחר שנים רבות של נתק. אין בסרט שום דבר נועז או מזעזע ברמה ויזואלית. זהו סיפור אנושי נוגע ללב.

ואחרי שצפיתי בסרט הנוכחי- חזרתי לרגע בלבי לסרט הקודם. נניח לרגע שהמצלמה של תומר היימן הייתה מלווה את סער מעוז בתקופת יציאה מהארון שלו. אנחנו הצופים שותקים בנימוס, אבל כולנו יודעים איך נדבקים ב-hiv. מה היה אם היינו נכנסים לתקופה בחייו של סער שהייתה מלווה בכאב על גילוי נטייתו המינית, כאב על דחיית המשפחה, כאב על הקונפליקט הדתי – ואיבוד הדעת והרס עצמי שבאו כתוצאה מכך ? כמה היינו מסוגלים להכיל את זה? האם האמפתיה שלנו לסער הייתה נפגעת?

אני מהרהר בקול רם, בין היתר כי אני קולט כמה קל יהיה לצופה בסרט "יונתן אגסי הציל את חיי" להפיק ממנו מסרים הומופוביים, על חיי ההוללות והפריצות של הקהילה הגאה. כמה קל יהיה לסובב את הכול לכיוון מוסרני – טהרני שמדבר בכאב מעושה על תהומות של הפקרות שקיימים בחלקים מסוימים של קהילה זו . וכמה כולנו נוטים לעקוף את הצדדים האלו בשתיקה מנומסת.

אבל הצד הזה קיים. בקהילה הגאה וגם בי באופן אישי. לכן צפיתי בסרט מתחילתו ועד סופו. הצד הזה לא סתם קיים, אלא מוקצן בסרט עד קצה גבול היכולת. בשלב מסוים מתברר, באופן צפוי למדי, שמלבד החיים ככוכב פורנו, אגסי עוסק במקביל גם בליווי. הדיבור הגלוי על זה מביך גם אותו, לפחות מול אחותו. וגם כשהוא מראה לאימא שלו את החלקים מסרטי הפורנו בהם הוא השתתף, הוא עוצר אותם לפני שהם מגיעים "לדבר עצמו". כי קשה, באמת קשה, לראות את כל החלקים האלה. גם ליונתן אגסי עצמו.

אגב, יונתן אגסי. סוד שמו של הסרט נחשף די בהתחלה, כשהוא מספר על כך ששם משפחתו המקורי הוא לנגר, והשם אגסי הוא מעין "שם במה". אבל זהו בעצם "האני האחר" של יונתן אגסי, הדמות האחרת שלו, שלדבריו "הצילה את חייו" בכל פעם שהיה זקוק לה.

וממה היה צריך להציל את חייו ?

מסתבר שמהרבה דברים. מההשפלות בבית הספר, כלפי הילד העדין והנשי. מהניתוק המוחלט מדמות האב- שמופיע בסרט בדרמטיות, שנים רבות אחרי שעקבותיו נעלמו בברלין. שנים רבות אגסי הצטלם ושלח ד"שים מצולמים לאביו בחו"ל, בלי לקבל תשובה לעולם- והאבא היה עבורו, "האור הדולק של המצלמה".

אז איך מתגברים על הניתוק והניכור ? איך מגנים על הילד הקטן והעדין ?

למשל, מנסים להעלים אותו. מקימים סביבו מעטפת של גבר גדול ומזוקן, מנופח משרירים, סטירואידים וסמים ,מקועקע מכף רגל ועד ראש ומנוקב פירסינגים. הופכים את הגבר הזה לנחשק האולטימטיבי, שדמותו מופצת במאות אתרים ואלפי דיסקים. הופכים אותו לפנטזיית הדגל שמספקת את כל הצרכים והגחמות. וכרגע האבא, שהפך לאור האדום במצלמה, רוצה אותו כל הזמן וצריך אותו כל הזמן. וגם הרבה אנשים מציאותיים, מתחילים לרצות את דמותו של יונתן אגסי, וגם מוכנים לשלם לו בהתאם. וזה מאד מעורר ומגניב, בתקופה מסוימת.

כמובן, שתמיד קיים גם יונתן אגסי אחר. הוא הילד הטוב שאוהב את האוכל הביתי שאימא מכינה לו במטבח של הדירה בחולון. ששולח את הכסף שהוא מרוויח מלשמש פנטזיה אליה- כי היא בקושי גומרת את החודש. שמנסה להסביר לאחותו, בצורה לא משכנעת, שליווי אינו זנות. ובעיקר- שנשאר עדיין ילד עדין, שנשבר ובוכה מעלבון, שנזכר איך רצה להתלבש כמו ילדה קטנה עם שיער יפה ועדיין כואב את האבא שלא היה שם ואת הילדות שנגזלה בגיל צעיר.

מטבע הדברים, עם הפרסום והתהילה באים גם שוברי תשלום. בשלב מסוים, בעלים הסטודיו שאתו אגסי עובד, מתחיל לדרוש ממנו לעשות דברים שמסכנים את בריאותו ומרסקים אותו מנטלית. ובשלב מסוים, כשהוא לא מסוגל לספק את הסחורה- הוא נשלח הביתה. לאימא בחולון. ועדיין, לקוחות רבים בעולם מחכים להגשים את הפנטזיה שלהם עם יונתן אגסי. אבל משם ואילך, הוא מתחיל יותר ויותר לפגוש את יונתן אגסי הישן. הפצעים של ילדות עדיין ישנם. האבא הנטש עדיין חסר. וזה ממש לא מקרי שאגסי נוחת בברלין- עיר מגוריו של אביו, עם משפחתו החדשה. והסיפור המשפחתי ממשיך ונפרש למלוא האורך ובמלוא הכאב. עד לנקודת השבר וחזרה לחולון. נראה שאפשר לעצור את הספוילר כאן.

הדברים נכתבים בחודש אלול ואווירת התשובה מרחפת באוויר שלי, כיהודי. אני נזכר במה ששמעתי פעם מהמורה הגדול למחשבת ישראל, פרופ' אבי רביצקי, על ההבדל בין תפיסת התשובה האשכנזית לזו הספרדית. אצל האשכנזים, תשובה כללה פעמים רבות טכניקות סגפנות קיצוניות למדי, כמו המון צומות, גלגולי שלג וגם הלקאה עצמית מסוגים שונים. לעומת זאת, דרך התשובה הספרדית הייתה קלה יותר- ובו זמנית גם תובענית יותר. היא לא דרשה הלקאת הגוף הפיזי, אלא שינוי רוחני. נכון, שהאדם החוטא היה צריך למות בחטאו- אבל התשובה הופכת אותו לאדם חדש. הוא, בשונה מהקודם, ראוי להיכתב לחיים טובים בשנה החדשה. כנראה שאלו הם שני הדרכים- להכאיב לעצמנו עד אינסוף- או למות ולהיוולד מחדש מבחינה רוחנית, כבני אדם חדשים. וזה מה שיונתן אגסי עושה- לקראת הסוף, הוא משיל , בכאב גדול, את יונתן אגסי הישן, ומתחיל להיוולד מחדש. בגלל זה הסרט עם יונתן אגסי הוא כל כך חשוב. כי הוא מציג לנו, בצורה מאד מוקצנת ובוטה, את החלקים שקיימים בכל הומוסקסואל ויתרה מזאת- בכל גבר ( גם בי ). ולמרות שמבחינת התפאורה החיצונית, סיפור חיי האישי שונה מאד מהסיפור של יונתן אגסי, הכאב הפנימי הוא מאד דומה. כאב, ששנים ארוכות של חיי לא ידעתי להתמודד אתו. כאב, שהתמודדות שגויה אתו גבתה ממני מחירים כבדים. ומאידך- בתקופה ההיא לא היו לי כלים אחרים להתמודדות. ולכן, כשהחלטתי, לאט ובהדרגה, להתחיל ולגעת בכאב שלי- היה בי חלק מסוים שמת. והתאבלתי עליו, כמו שמתאבלים על פנטזיה וכמו שיונתן אגסי התאבל על האני האחר שלו, שכבר לא יהיה שם כדי להגן עליו. ליונתן לפחות הייתה אימא שעמדה לצדו במשך כל הדרך- אחרת, הכול היה יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע . מה יכול להיות יותר גרוע, כשאין תמיכה מההורים בתקופה קריטית?- תשאלו את סער מעוז.

אני מדמיין את עצמי יושב מול הדמות של יונתן אגסי. מה אני רוצה לומר לו ? קודם כל, הייתי רוצה להגיד לו תודה על הכנות העצומה שלו והנכונות להיפתח כל כך ולחשוף קבל עם ועולם את החלקים הכי פצועים וכואבים שלו. ותודה גדולה על התזכורת, שלגעת בכאב הפנימי מאד קשה- אבל הניסיון להשתיק ולהקהות אותו עם כאב חיצוני, לאורך זמן הורס ופוצע אפילו עוד יותר.

מה עוד אני רוצה להגיד ליונתן אגסי? אני רוצה לאחל לו לחבק חזק ובאהבה את הילד העדין עם השיער הנשי. לאחל לו להכיל את הכאב שלו ולא לזמן לחייו כאב נוסף. לאחל לו לאהוב את עצמו ואת החיים ולשחרר את האנשים הקרובים אליו להיות כפי שהם. ובעיקר … למצוא עם הזמן את הכוח להיפתח לאהבה. כי באמת כואב לחשוב על אדם שחווה בחייו כל כך הרבה סקס- וכל כך קצת אהבה. כמובן, חוץ מהאהבה של אימא.

אז תודה ליונתן אגסי. תודה לתומר וברק היימן על החוויה המטלטלת והקשה. ואם החלטתם בכל זאת שאתם רוצים לראות את הסרט- תנסו להתחבר למסר של תקווה. שצומחת גם בתהומות העמוקים ביותר של ההרס. גם בחדרים האפלים ביותר של הכאב. ההרס העצמי אינו גזירת הגורל. הכאב כואב מאד- אבל לא נמשך לנצח. האהבה של אימא בסוף חזקה יותר. לבסוף, האהבה מנצחת את הכאב, והחיים – את המוות.