תשעה ב(כ)אב

לוא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אשר הוגה יהוה ביום חרון אפו ( איכה, א, י"ב )

אני מודה שאינני מחבב את תשעה באב. את העצב והמועקה, את הצמא בחום של יולי- אוגוסט, את חוסר המעש כתוצאה מאיסור של לימוד תורה, את הניסיונות החוזרים וכושלים להתחבר לקינות. אולי דווקא בגלל זה החודש, תוך כדי טלטלה של "צוק איתן" גיליתי פן של תשעה באב שעד עכשיו חמק ממני.

תשעה באב הוא מועד שמאפשר להתמקד בכאב ולשהות בו. נוכחות פשוטה בעיצומה של חוויה כואבת.

אולי לתכלית הזו הוא נועד ואולי זה מה שכל כך קשה במועד הזה.

איננו מחבבים את הכאב באופן טבעי. בטח שמעדיפים לא לשהות בו. מעבר להיותו לא נעים כשלעצמו, כאב מחבר אותנו לחוויה של חוסר אונים. למגבלות בלתי נמנעים. לאובדן התמימות. כאב הוא חווית מפגש עוצמתית עם עצמנו, ללא קישוטים. זה מה שקשה כל כך במפגש הזה. וזה מה שהיה כל כך קשה גם למחבר של מגילת איכה. קשה להיפגש עם עצמי הלאומי האמיתי, כי אז מתברר שהשופטים, והנביאים, והנערים והכוהנים- וגם אנחנו עצמנו- ממש לא מה שחשבנו על עצמנו. והגרוע ביותר- שכעת כבר אין מה לעשות עם זה. מאוחר מדי. מציאות אכזרית ופוצעת מפציעה מבעד האשליה וצריך להתמודד איתה. זה הזמן לבכי. לקינה. להספד. ולהבנה שהחורבן, אישי או לאומי, הוא ממשי. צריך לאפשר את הזמן לאבל. בלי להיחפז ולברוח. כמה שצריך.

ומתוך האבל יכולה לצמוח מודעות למגבלות. וממנה- הענווה. וממנה- חמלה, לבני אדם אחרים שכואב גם להם. ומשם- החסד והרצון לחבק. ומחילה- לעצמנו ולאחרים. ואולי אפילו חוזק. הבנה שניתן לעבור את הכאב ולא להישבר. ומודעות חדשה לכוחות של עצמנו ולכוחו של "יחד". והבנה שבסופו של דבר, גם זה יעבור.

אולי זו הסיבה שרק אחרי תשעה באב אנו מסוגלים להגיע למועד של האינטימיות הגדולה ביותר- ט"ו באב. כדי להגיע לנחמה- עוברים קודם במסלול של כאב. של חורבן. ואז אפשר להיות אסיר תודה על הזכות לשקם הריסות ולהתנחם.

לכן יום אחד בשנה מותר לא להתעסק עם אכילה שתייה ( כמובן, בהתאם למגבלות רפואיות ). וגם להזניח מעט את ההופעה החיצונית, עם הרחצה והטיפוח העצמי. ולשחרר גם את צבא המסיחים הגדול של האביזרים הוירטואליים למיניהם, את הים הגדול של מסרונים, ווטסאפ, פייסבוק מיילים ועדכונים שוטפים. ואת השוטטות במרחב הווירטואלי ( אולי לפחות עד חצות היום). ואפילו להניח בצד את לימוד תורה- שנראה שגם הוא לפעמים עוזר לנו להתנתק מעצמנו במקום להתחבר. ולהיות נוכחים, בשקט, במרחב הכאב. שלנו ושל הזולת. כאב על בתים שנהרסו ועל כאלו שלעולם לא ייבנו. כאב על אובדן. כאב על אהבה וחמלה שחסרה בעולם. אפשר למצוא ביום כזה לפחות אדם אחד שלא הקשבנו לו ולבקש ממנו לשתף בכאב שלו, אם הוא מוכן. לא צריך לאלתר בכוח מילות נחמה. די לשבת ולהקשיב. ולגלות שעצם החוויה המשותפת של כאב נוטלת משהו ממנו. לתת לעצמנו להתאבל על משהו שאולי לא מצאנו זמן עד עכשיו. האם עשינו שבעה ושלושים ושנה על כל האובדנים שחווינו בחיינו ? כעת זה הזמן.

יהי רצון שנזכה לעבור דרך האבל על מנת לזכות בשמחה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • arie  ביום אוגוסט 5, 2014 בשעה 7:19 pm

    אני מסרב לקבל את התהליך הנפשי המסורתי של התעלות רוחנית דרך שער של סבל. גם רוחניות הפכה להיות מוצר של צריכה בימינו. אין לי צער על חורבן המקדש יש לי צער על הקמתו: על התפלשות הכוהנים בדם שזרם בו.

  • zeeviksh  ביום אוגוסט 5, 2014 בשעה 8:14 pm

    תודה על התגובה
    לא דיברתי על חורבן המקדש באופן ספציפי, אלא על הקושי העמוק לחוות כאב באשר הוא

כתיבת תגובה